סיפורי חסידים בנושא: בין אדם לאלוהים

אחד מן הדברים שהחסידות הדגישה היה הישירות שביחסי אדם-אלוהים. על פי החסידות ניתן מקום רב לפנייה ישירה ובלתי פורמלית של האדם אל אלוהיו, ללא שום הסדרה של טקס, מקום וזמן.
את מוטיב השיחה הספונטנית והישירה עם האל הביאה לידי ביטוי מקסימלי חסידות ברסלב. עקרון ה'התבודדות' של רבי נחמן כולל שיחה אינטימית יומית עם האל, כמו עם פסיכולוג אישי שניתן לפתוח את הלב בפניו בכל שפה ובכל נושא. אולם הרעיון של פנייה אישית אינטימית אל האל מופיע גם בזרמים חסידיים אחרים. סיפורים חסידיים רבים מסתיימים בפנייה ישירה של הגיבור אל האל, ללא כל רשמיות או טקס תפילה. הנער הרועה מחלל בחלילו לפני האל או פועה לפניו פעיית שה פשוטה, ובכך משנה את גזר הדין לטובה.
סיפורי רבי לוי יצחק מברדיטשוב מכילים מוטיב קבוע של דרישה ישירה מן האל לשנות את גזר הדין לטובה, ולעתים אף התמקחות עמו עד גבול הנראה כחוצפה. כך הוא השיר המפורסם המיוחס לו: "ריבונו של עולם, לאמיר מאכן א בייט (הבה נעשה עסקה)". המקור לגישה זו הוא האל כ'אבינו' ופחות כ'מלכנו', מפני שיחסי אב ובנו הם יחסים אינטימיים ובלתי רשמיים. ככלל, גורסת החסידות תפילה מתחטאת ללא רשמיות, תפילה שכולה תשוקה וכיסופים, תנועות גוף ככל העולה על רוחו של המתפלל באותו הרגע, קריאת 'טאטע' (אבאל'ה) ואף שרבוב מילים ביידיש תוך כדי תפילה (מנהג המנוגד להלכה הרשמית), והכול כדי להביע את היחס הביתי והאינטימי, כיחס ילד קטן אל אביו.
תחושת נוכחות זו נובעת מן הרעיון הקבלי של 'לית אתר פנוי מיניה' (אין מקום פנוי ממנו – מהקב"ה, מה שמכונה במחקר כרעיון ה'אימננציה'), אבל אין משמעותה נוכחות מאיימת כי אם להיפך, נוכחות אינטימית. ה'חוזה' מלובלין הגדיר זאת כשאמר: ״חסיד הוא מי שהוא בבחינת ילד. מה דרכו של ילד בוכה ושמח ברגע אחד, כך צריך חסיד אמיתי לבכות על מה שחטא ופגם בעולמות העליונים, וברגע זה לשמוח בזכרו כי נברא לכבוד האלוהים לעמוד לפניו" (אור הנפלאות, עמ׳ 20)
החסידות היא כמובן תנועה דתית, וככזו – החסיד עומד תמיד אל נוכח אלוהים. אלא שההשגה ה'שכלית' של האל זרה לחסידות, שכל כולה מבוססת על רעיון ה'דבקות' והכיסופים אל הבורא, ועל הדגשת ה'אהבה' והקרבה כלפיו יותר מאשר ה'יראה' והפחד. האמונה השלמה משמעותה הרגשת נוכחות ה׳ בלבו של האדם, ולכן האל כמעט שאינו מופיע בסיפורי החסידים כנקודת יחס סמכותית, חיצונית לגיבור או לסיפור.
גיבור הסיפור החסידי הוא תמיד האדם או ה'צדיק' המגלם את השלמות האנושית. בכך מופיעה האלוהות דווקא דרך אדם שהוא איש המעלה ומבטא בחייו את השלמות והתכונות הטובות. באופן זה משקפת תרבות הסיפור החסידית את פניו האנושיות של האל, הקרוב והנגיש אל האדם.