סיפורי חסידים בנושא: גוף ונפש

גוף ונפש

מאז תקופת התלמוד עוסקים המקורות היהודיים בניגוד שבין גוף ונפש. הגוף – מייצג את הפן הארצי שבאדם, והנפש – את הפן הרוחני, האלוהי. עוד לפני החסידות עוצבו דעות ואסכולות שונות שהרחיבו ופיתחו רעיון זה בדרכים רבות. בקרב חוגי המקובלים שקדמו לחסידות, נהוג היה לראות בגוף הפרעה ועול המעיק על הנשמה. בשל תפיסה זו נהגו רבים לדכא את הגוף כדי להגביר את כוח הנפש, ועל כן נהגו בסיגופים ובתעניות.
החסידות הסתייגה ככלל מן הסיגופים הגופניים. בחסידות בלטה התפיסה שהגוף, הכולל צרכים ותשוקות חומריות, אינו בהכרח דבר פסול אלא דבר שיש "להעלותו", ויש ללמוד כיצד להפנות את התשוקות ולרתום אותן לעבודת השם. בשל כך, בחסידות נוצרו פרקטיקות "גופניות" שקיבלו ערכים קדושים. למשל, האכילה המקודשת בשעת ה"טיש", הריקוד ושתיית ה"לחיים". מעשים כגון אלו, אם נעשים בכוונת הלב הראויה, הופכים את הגוף למכשיר שבאמצעותו עובד האדם את בוראו, ובאמצעותו הוא מגיע אל הדבקות. וכך, לצד המלחמה בתשוקות ובתאוות הפסולות, סללה החסידות דרכים לשימוש ראוי ונכון בכוחותיו ובתכונותיו של הגוף.
רבים ממנהיגי החסידות הורו לשמור את הגוף ולא לזלזל בו. ברוח זו נמסר גם בשם המגיד ממזריטש, שהורה לבנו 'אברהם המלאך' ש"חור קטן בגוף עשוי להיות חור גדול בנשמה" (ליקוטי שיחות, ב, עמ' 530). לדבריו, הבורא מתקשר עם נשמתנו דווקא באמצעות עטיפת הגוף שיצר עבורה, ועל כן עלינו לשמר את העטיפה הזו.
רעיון החיבור בין הגוף והנשמה לעבודת האל, מודגם באמצעות הפסוק ״בכל דרכיך דעהו״ (משלי ג, ו). פירוש הפסוק הוא: לדעת את השם באמצעות כל הפעולות הרגילות שדרכינו לעשות ביום-יום: אכילה, שתייה, רחצה, מסחר ופרנסה וכו'. כאשר האדם עושה אותם לשם שמים ולא לשם הנאה, אזי הוא 'משכין שלום' בין הגוף והנפש (נר ישראל, עמ׳ כז). מבט נוסף המאחד גוף ונפש הוסיף רבי נחמן מברסלב: "צָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאד עַל בְּשַׂר הַגּוּף לְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָּׂגָה שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן יֵדַע מִזּאת הַהַשָּׂגָה בִּבְחִינַת: 'וּמִבְּשָׂרְךָ לא תִתְעַלָּם'" (ליקוטי מוהר"ן, תורה כב). ובמילים אחרות – יש לשאוף לכך שהגוף יהיה שותף למהלכים הרוחניים והנפשיים של הנשמה.
רעיון נוסף מופיע בסיפורי החסידים – כאשר גורמים הנאה ושמחה לגוף, הנשמה הנמצאת בו שמחה גם היא. וכך שמחה "נמוכה" וארצית יכולה לגרום לשמחה רוחנית, לשמחתה של הנשמה.

דרשה ידועה זו של רבי שמחה בונים מפשיסחה עוסקת בהבדל שבין "לב שבור" ובין עצבות.
מדוע רבי יצחק מאיר מגור ישן רק שעתיים בלילה, והאם בכלל ניתן לישון "מהר" יותר מאחרים?
שינוי יכול להתרחש ברגע אחד, אדם פושט צורה ולובש צורה חדשה. זהו המסר שמעביר ר' ישראל מרוז'ין לבנו בר המצווה באמצעות סיפור על כוחם של תפילין ובגדים
הר' מקוצק איחר ללוויית רבו, ר' שמחה בונים מפשיסחה. הוא נכנס לחדר של רבו ויצא משם בתחושה שבחדר ההוא התרחשה הלוויה האמיתית.
מדוע רבי ייב"י אוהב כל כך את מצוות הסוכה, ולמה הוא שואף להתקרא הדיוט?
כוס התה של ר' מאיר מפרימישלן עשויה לסייע לאישה הזקוקה לעזרה, והכול בגלל משחק מילים משעשע - תה = "תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת שְׁעַת רַחֲמִים"
כיצד עמד ר' יחיאל מיכל הצעיר בניסיון הפיתוי של גויה פרוצה שחשפה את גופה לפניו? כיצד הצליח ר' יחיאל שלא להתפעל מיופייה של האישה, ואף להיגעל ולהקיא בשל כך?
מניין יודע הבעש"ט, בלי כל הכשרה מקצועית, את מלאכת הרפואה? ומדוע, גם כאשר הטיפול שהציע הבעש"ט לא עזר, סירב החולה לקרוא לרופא אחר?
אחת מן העוולות בחברה האנושית היא הטלת המס דווקא על החלשים שאינם יכולים לשלם. ר' יעקב יוסף לומד מכך כי גם תענית וצום אינם אלא חוסר צדק, ולכן אינם עוזרים.
רק בזכות האבן? כמה רגעים בשבוע, שבהם זכה להערכה של האנשים כלפיו, נתנו לצדיק מסתורי כוח להמשיך לחיות. סיפור על חשיבותה של הערכה חיובית ועל ערכם של חפצים שוליים לכאורה.
החוזה מלובלין מתנבא על מותו של אחד מחסידיו. האם נבואתו יכולה להתגלות כטעות מרה?
כיצד ניגון מרפא? המגיד מקוז'ניץ נרפא ממחלה קשה בעזרת ניגונים ששרו לפניו שני חסידים. הניגון והמוזיקה החזירו אותו אל העולם הזה ואל המקומות הרוחניים שאליהם טרם הגיע.
מדוע לא זכה החסיד שצם לגילוי אליהו כפי שהבטיחו הספרים הקדושים? מהו הצד הסוסי שיש בכל אדם?
העיוורון מוליד התלהבות. במשל שסיפר הבעל שם טוב, המלך מעוור את עיניו של נגן הכינור כדי שינגן מתוך התלהבות. משל מורכב זה קיבל פירושים חסידיים על אודות התחדשות והתרגשות בתפילה.
להסתרק מול כולם? הרבי מהוּסיַאטין סירק במסרק את זקנו ופאותיו, כדי ללמד את אנשי היישוב הישן בירושלים את חשיבותם של הניקיון וההקפדה על המראה החיצוני.
מה ראה ר' שלום מבעלז שגרם לו להפסיק לעשן מקטרת? ומה עלינו ללמוד מכך?
מהי הבדיקה הכי מהימנה לדופק? בתחרות שערך הבעש"ט עם רופא מפורסם התברר כי הרב מאבחן דברים שרופא רגיל אינו מסוגל לראותם. בכך גם מגדיר הבעש"ט מחדש את ההבדל שבין "חולי" ל"בריאות" ואת תפקידו של הרופא.
מדוע נגזר על הרב שמת לאכול עד שבטנו תתפקע? ומה רצה החוזה מלובלין ללמד את החסיד שזה עתה הצטרף אל חצרו?
ר' נחום מצ'רנוביל חש חמימות נעימה כשהוא נמצא בעירו של הבעש"ט, למרות הקור העז השורר בחוץ. הסיבה לכך היא האוויר החם שהביא לשם הבעל שם טוב מארץ ישראל.
מדוע הצטער הבעל שם טוב? האם על אשתו שנפטרה, או שמא על דברים אחרים שאבדו לו עם פטירתה?
ר' בֶּער מרַדושיץ מגלה כי הוא אינו יושב בסוכה אלא בצלחת. אדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות, ולכן לא מספיקה רק הישיבה הטכנית בסוכה.
למרות גופו החולני של המגיד מקוז'ניץ, ברגעים של תפילה וקדושה מתגלה בגופו הרצוץ כוח אדיר. הכוח, כך מסביר המגיד, לא תמיד מגיע מן הגוף אלא מושפע מדברים אחרים לגמרי
כיצד על בן המלך לנהוג בשעה שהוא נמצא בשבי? משל העוסק בקשר שבין שני היסודות המרכיבים את האדם - הגוף והנפש, החומר והרוח.
צאת נשמתו של אדם היא רגע של עצבות שבו אדם רוצה להתנחם בקרב אוהביו. אבל יציאת הנשמה היא גם סמל
במהלך התפילה מצליח המגיד מקוז'ניץ להתגבר על חולשתו הגופנית וקולו הולך וגובר בעוצמה רבה. לפי הגדרתו, זוהי ה"הנאה" שלו בעולם הזה.
הרחת טבק בתפילה אינה זלזול? המלך אהב את כינורו הישן של איש עני וזקן יותר מכל כלי הנגינה הנמצאים בארמונו. החוזה מלובלין מסביר במשל כיצד חולשותיו של האדם הופכים ליתרון.
ר' שמואל מלוּבַּביץ' מזיע מאוד במהלך השעה שבה הוא פוגש את הפונים אליו. הסיבה היא כי עליו "לפשוט" בכל פעם את בגדיו ו"ללבוש" את בגדיו של הפונה, כדי להבין ללבו.
ר' לוי יצחק מברך בברכת שלום כמה אנשים מיד בתום תפילת שמונה עשרה: "הרי הם באו מדרך רחוקה, כי בתפילה הם בעצם שוטטו בירידים שבמקומות רחוקים…"
ר' יצחק מוורקי מנחם את ר' אברהם משה על פטירת אביו. הוא אומר לו: עד עכשיו אביך למד אתך עם המעיל, ומעכשיו ילמד אתך בלי המעיל
במה מועילה שתיית "לחיים", ומתי אינה אלא אשליה שאינה מסייעת לדבר?
זלמן החסיד מת בלי שחזר בתשובה ובלי שערך "וידוי" כמקובל. לשיטתו, את התשובה יש לעשות ברגעים אחרים ולא ברגעי החיים האחרונים.
ר' אברהם מסוֹכַטשוֹב מתנחם על מות אשתו במילותיו של אביה, ר' מנחם מנדל מקוֹצק: "המוות הוא שום כלום"
"בעל הבית" המתואר בחיזיון-חלום של ר' נחמן מברסלב פוגש אורח מסתורי. הוא מוצא את עצמו, עם האורח, בשני מקומות שונים בו בזמן.
מדוע פחתו התרומות ברגע שעזב הרבי את מקומו? מה גורם לאדם חשק לתרום ומתי תשוקה זו מפסיקה ונעלמת?
כיצד היה ר' יצחק מווּרקי מסוגל לאכול מרק העשוי מי סבון ותבן, ומדוע ריחם על הגנב שלקח את מרק הבשר שהוכן בשבילו?
רבי אברהם משה מפשיסחה משתוקק למות. בשיחה עם אמו היא מנסה להניא אותו מכך.
מהו סוד השינה של הרבי? רבי חיים מצאנז נהג לישון מעט מאוד בכל לילה. לפני לכתו לישון נהג לומר משפט מפתיע, כהקדמה ל"קריאת שמע שעל המיטה".
שיר שכתב ר' נחמן מברסלב כדי לעודד את נפשו, ולהזכיר לה כי היא "חזקה ופיקחת". על האדם לזכור עד כמה חזק הוא, וכמה כוח יש בנפשו
למה לסבול? ר' יצחק מוורקי סייע לחסיד שהיה טרוד בענייני ציבור כיצד להגיע אל המנוחה והמרגוע. כדי להגיע לשם אין להפחית את העומס המוטל על החסיד אלא להפך - על החסיד להבין ולהשלים עם העובדה שזהו תפקידו בעולם.
אדם יכול להתגלות כ"בהמי" יותר אפילו מבעל חיים, וכך גם להפך - סוס עשוי להתנהג בצורה כמעט "אנושית". כך מסביר הרבי מאלכסנדר בשיחה עם עגלון
כיצד יכול סיפור לסייע ללידה? על פי ר' ישראל מרוז'ין, בסיפור טמון כוח מיסטי חזק שיכול לשנות אפילו את המציאות
התלמיד מודאג: כיצד יוכל לשבת בבית המדרש, הקדוש והמכובד, כשהוא חושב מחשבות שאינן ראויות למקום? ולהפך: מה יעשה כשבניגוד להלכה הוא מהרהר בדברי תורה בבית הכיסא?
מדוע פסקה התענית להיות דרך לעבוד בה את הבורא, וכיצד בכל זאת ראוי להתענות, כפי שעשה הבעש"ט?
תעצומות נפש יכולות להיות עניין להתגאות בו, ולכן מעדיף היהודי הקדוש מפשיסחה להסתיר אותן מעין הציבור. בכך מגלה היהודי הקדוש לא רק צניעות אלא גם שליטה מוחלטת ברגשותיו.
כיצד הצליח הבעש"ט לרפא חולה בזמן שהרופא הרים ידיים?
גדליה - אדם מגושם בעל תיאבון בלתי נגמר - הוא מי שיהיה שכנו של הבעש"ט בגן עדן. והסיבה - אכילתו נועדה למטרה חשובה, ולא לשם השבעת תאבונו בלבד.
מדוע שמח ר' משה לֵייבּ מסַסוֹב בשעה שבירך את ברכת "שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי"? ומדוע ר' לוי יצחק מברדיטשוב אינו חש אותה השמחה?
ר' לוי יצחק מברדיטשוב שרוי בשמחה תמידית. כאשר מתגנבת מעט עצבות אל לבו הוא מגרש אותה בעזרת דרשות הנקשרות לשמות המאכלים שאכל
בן המלך התאווה לזונה, ודווקא בשל כך הפך מטיפש לחכם. משלו המעמיק של הבעל שם טוב עוסק ביכולת לתעל תאווה גסה למטרה נעלה וחיובית.
החסיד הצליח להתגבר גם על צימאונו הנורא וגם על מידת הגאווה, אך בכל זאת רבו, החוזה מלובלין, מכנה את מאמציו "תפירה של טלאי" בגלל עצם ההתלבטות והספק