ענווה שהיא גאווה

החסיד רבי מוֹטְל מקַלוֹשין התארח בשבת בחצר החסידית ברַאדְזִימין. באותה השבת נכח במקום גם רבי יחיאל מאיר מגוֹסְטינין.
ביום השבת, לאחר הסעודה, ישבו הרבי מגוסטינין ור' מוטל לשתות יחד מי דבש באכסניה שבה שהו. הצטרפו אליהם חסידים נוספים, וכך ישבו כולם ליד השולחן.
ראה ר' מוטל, כי הרבי מגוסטינין התיישב באמצע השולחן, כאדם פשוט. פנה אליו ואמר: "הרב מגוסטינין, האם אינך יודע שראוי לך לשבת בראש השולחן?"
אז הוסיף ודרש ר' מוטל:
"הנה קורח טען כי משה רבנו מתנהג בהתנשאות. וכך אמר קורח: 'וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה" (במדבר טז ג), והלוא כולנו יודעים שמשה היה 'עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' (במדבר יב ג)? האם לא ידע זאת קורח?
אלא שמשה רבנו – כמוך – ישב בענווה באמצע השולחן, בין המסובים. על כך אמר לו קורח כפי שאמרתי אני – 'הלוא מגיע לך לישב בראש', שהרי גם ענווה כזאת היא גאווה והתנשאות."