רבי דוד מלֶלוֹב הלך בכל שנה אל רבו, רבי אלימלך מלִיזָ'נְסְק, לחוג אתו את הפסח. רכבות עדיין לא היו והוא הלך ברגל, ונשא עליו מרדים (כף להוצאת מהתנור) לאפיית מצות, מתנה לרבו. הוא הכיר את הדרך אבל איבד את הכיוון בחורשה קרובה לליז'נסק וטעה בדרך.
לאחר שעבר זמן רב והוא לא מצא את הכיוון הנכון החל לבכות. נגלה לפניו איש אחד ששאל אותו: "למה אתה בוכה בני יקירי?" השיב לו ר' דוד בבכי, שאף שהוא מכיר את הדרך הנה תעה בה ואיבד את דרכו. "בוא נלך יחד עד שנצא מכאן," ענה לו האיש, ולקח אותו אתו עד קצה החורשה.
כאשר רצה ר' דוד להיפרד ממנו אמר לו האיש:
"אֹמַר לך שני דברים שעליך לדעת תמיד:
האחד, אם רוצים לחבר עצים, צריך קודם לקצוץ את הבליטות והסיקוּסים כדי שהעצים יתחברו היטב.
השני, לפני שתתבונן על יתרונותיו וחסרונותיו של הזולת, מוטב שתראה לתוכו ולא מתוך עצמך. זאת תזכור כל ימי חייך."
לימים הפך דוד מלֶלוֹב לרבי בעצמו ופעם סיפר את כל הסיפור הזה ואמר "בחיי שזה היה אליהו הנביא."