כינורי הפשוט

נוהג היה החוזה מלוּבּלין להריח טבק בשעת התפילה. פעם אחת אמר לו אחד החסידים:
"רבי, הלוא אין ראוי להפסיק לשם כך באמצע התפילה."
השיב לו הרבי במשל:
"פעם אחת עבר מלך גדול בשוק, וראה אחד מזקני העניים שר ופורט בכינור. המלך אהב מאד את מה ששמע, ורצה לשמוע עוד משירי האיש. ציווה המלך כי האיש הזקן יהיה בין המשוררים המנגנים לפניו, ובכל יום היה נכנס הזקן להיכלו לנגן לפניו בכינורו.
והנה, בכל פעם שניגן, התנתקו מיתרי הכינור. באמצע השיר היה על המלך להמתין שעה ארוכה עד שיתקין הזקן מחדש את מיתרי הכינור ויכוון אותם.
אחד מן המקורבים לחצר המלך אמר לכנר הזקן: 'הרי אתה מורד במלכות, בכך שאתה מצער את המלך. עליך להכין את כינורך כראוי מראש, כדי שהמלך לא ייאלץ להמתין!'
ענה הזקן: 'תודה לאל, יש למלך משוררים ומנגנים רבים שבקיאים בנגינה יותר ממני, ויכולים לשמח את לבו. ובכל זאת רצה המלך להשתעשע בכינור שלי. ואם כן, ודאי רצונו הוא לסבול את דרכי ומנהגי, כי לולא כן לא היה לוקח אותי ועוזב את המנגנים והמשוררים העומדים לפניו.'"
כשסיים את המשל שלו, אמר החוזה:
"הלוא יש לפני בורא העולם כמה רבבות מלאכים שעושים את רצונו ומשמיעים את תהילתו, ובכל זאת הוא עוזב אותם ולוקח אותנו. ואם כך, הוא מוכן לסבול גם את ההפסקות שאני עושה בשעת התפילה."