פעם אחת שאלו בניו של רבי יצחק מווּרקי את אביהם: "מדוע רובם של החסידים באים אליך בבקשות על ענייני פרנסה, ורק מיעוטם מבקשים על דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך?"
השיב להם הרבי: "הנה התלמוד שואל מדוע פרנסתם של בעלי החיים מצויה, ואילו אנו, בני האדם, מתפרנסים בצער ובקושי? הלוא בעלי החיים נבראו לשרת את בני האדם, ואנו נבראנו לעבוד את האל. האין ראוי שנתפרנס בלי צער? על שאלה זו עונה התלמוד, כי אנו, מכיוון שהרענו את מעשינו, איבדנו את פרנסתנו (תלמוד בבלי, קידושין, דף פב עמוד א).
אם כן, מי שפרנסתו בצער, הרי יש בכך סימן על מעשיו הרעים. כעת מבינים אתם – החסידים שבאים אליי ביישנים הם. רוצים הם לספר לי על מעשיהם הרעים, אך קשה להם לומר זאת בגלוי. לפיכך הם רומזים לי על כך, ומספרים על צער הפרנסה כדי שאבין ואתן להם דרך תשובה."
החסידים שלי ביישנים
