פעם אחת בערב יום הכיפורים, נאספו חסידי רוּפּשִיץ ובאו אל הסעודה בביתו של רבם, רבי נפתלי. המתינו החסידים שעה ארוכה, אך הרבי בושש לבוא. לאחר זמן, נכנסו כמה מחשובי החסידים אל חדרו של הרבי, ומצאוהו בוכה בכי רב ומר, עד שלא יכלו לדבר עמו. לבסוף, קראו לבנו החכם רבי אליעזר, כדי שיבוא אל אביו וידבר עמו, כי היה אביו אוהבו ומחשיבו מאוד.
כשבא ר' אליעזר ושאל על סיבת בכיו, השיב לו ר' נפתלי: "בני אהובי, מתבייש אני מאוד לבוא אל השולחן ואל החסידים, ומתבייש אני לבוא אל בית הכנסת להתפלל ביום כיפורים זה. כל השנים הבטחתי לאלוהים בימים הנוראים כי אשוב בתשובה שלמה ואלך בדרך הישר, והנה רואה אני כי מעשיי מקולקלים ולא תיקנתי מאומה." כך אמר הרבי ובכה מאוד.
אמר לו בנו: "אבי אהובי, אני מבטיחך כי מעתה תשוב בתשובה שלמה, וכעת – בוא עמי אל השולחן."
ענה האב: "אם אתה מבטיח לי זאת, אני מאמין לך." אז התרצה ר' נפתלי ובא וישב לשולחן עם חסידיו.
לאחר מכן נערכה הסעודה המפסקת שלפני כניסת היום הקדוש. שתה ר' נפתלי מים עם חתיכה של צוּקֶר (סוכר), וחתיכה נוספת הטמין בין קפלי בגדיו הלבנים, כדי להשתמש בה למחרת, במוצאי הצום.
ובערב, כאשר התפלל ר' נפתלי בהתלהבות רבה כדרכו, נמס הצוקר מחום גופו ונעשה כתם על בגדיו הלבנים. בבוקר, כשראה ר' נפתלי את הכתם לא זכר את הצוקר וחשב כי אירע לו קרי לילה בשנתו. בתלמוד נאמר, כי מי שרואה קרי ביום הכיפורים "ידאג כל השנה כולה" (תלמוד בבלי, יומא, דף פח עמוד א), ועל כן נבהל ר' נפתלי ובכה ואמר לבנו: "ראה מה אירע לי. לחינם סמכתי על הבטחתך!"
כל אותו היום התפלל ר' נפתלי בשברון לב נורא, עד ששבו כל הקהל בתשובה שלמה. לאחר שיצא הצום רצה ר' נפתלי לשתות מים, ושלח את ידו אל קפלי בגדיו למצוא בהם צוקר ולתת אותו במים. אז נזכר והבין כי לחינם חשד בעצמו כי בא לידי קרי, וכי הכתם היה מן הצוקר שנמס.
על מאורע זה דרש ר' נפתלי את הפסוק: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם" (ויקרא ד, ג). וכך אמר: "הכוהן המשיח הוא צדיק הדור, הרבי. לעתים נדמה לאדם זה שחטא בשגגה, ולא יודע הוא שלא היו דברים מעולם. שגגה זו 'לְאַשְׁמַת הָעָם' היא. העם, הציבור, יש ביניהם שחטאו בחטא זה, ואין הם יודעים לשוב בתשובה כראוי. בשל כך, גורם אלוהים לטעות זו, כדי שיראה הציבור כיצד שב רבם בתשובה בכל לבו, וילמד מכך כיצד עליו לעשות בעצמו, ויסלח לו אלוהים."
אשמת הצוקר
נושאים:
