הסדר של הסבּל

פעם אחת בליל חג ראשון של פסח הרגיש ר' לוי יצחק מברדיטשוב כי עלה בידו לערוך את ליל הסדר בשלמות ובמלוא הכוונה. התגאה ושמח על כך בלבו.
והנה שמע שאומרים לו מן השמים: "על מה אתה מתגאה כל כך? והרי בן עירך, ר' חיים הסבָּל, ערך הלילה סדר נאה משלך."
בתוך כך באו חסידים אל ביתו כדי לראות את רבם בעריכת הסדר.
שאל אותם ר' לוי יצחק: "האם אתם מכירים אדם בשם חיים הסַבָּל?"
השיב אחד מהם: "אני מכיר אותו, אבל איני יודע היכן הוא גר."
ביקש ר' לוי יצחק שיביאו אותו אליו, והחסידים יצאו לחפש את ביתו ברחובות ברדיטשוב.
חיפשו וחיפשו עד שהגיעו לדלת ביתו של חיים הסבל ודפקו עליה.
פתחה להם אשתו ושאלה: "מה אתם צריכים ממנו? הוא ישן עכשיו במיטתו, שיכור כלוט."
נכנסו החסידים אל חדרו, ניסו להעיר אותו משנתו ולבסוף נאלצו לסחוב אותו על כתפיהם כל הדרך אל בית רבם.
כשנכנסו, ציווה ר' לוי יצחק להושיב את חיים על כיסאו, ואז פנה אליו ושאל אותו: "ר' חיים חביבי, האם אמרת השבת 'עבדים היינו', כפי שנוהגים בבית הכנסת?"
השיב חיים: "כן."
הוסיף ושאל: "והאם בדקת את החמץ?"
"כן."
"והאם שרפת את החמץ?"
התחיל חיים חושב, ולבסוף אמר: "לא, שכחתי והשארתי אותו מונח על המדף."
שוב שאל ר' לוי יצחק: "ר' חיים, האם ערכת סדר הלילה?"
הביט בו חיים והשיב: "רבי, אגיד לך את האמת. מכיוון ששמעתי שאסור לשתות יין-שרף כל שמונת ימי החג, שתיתי אתמול כמות כזאת שתספיק לי לשמונה ימים, ולכן התעייפתי מאוד ונרדמתי על המיטה. עד שבאה אשתי, ניערה אותי ואמרה: 'חיים, למה אינך עורך סדר, כמו כל היהודים?' ועניתי לה: 'מה את רוצה ממני? הרי אני עם הארץ, ואבי היה עם הארץ, ואני לא יודע כלל מה נהוג ומה יש לעשות, ורק את זה אני יודע – שאנחנו היהודים היינו בגלות אצל הציגָאנֶערס (כלומר – הצוענים או המצרים), ושיש לנו אלוהים שהוציא אותנו משם. וגם עכשיו אנחנו בגלות, וה' יוציא אותנו גם מגלות זו!'
והנה ראיתי שהשולחן ערוך, ועליו כוסות יין, מצות וביצים. אכלתי מהמצות ומהביצים ושתיתי גם יין, ומרוב עייפות הייתי מוכרח לחזור לישון, ונרדמתי."
הבין ר' לוי כי דבריו של הסבל התקבלו בשמים, מכיוון שנאמרו בלב תם ובלי שום גאווה ומחשבה זרה.
ביקש הרבי מחסידיו ללוות את חיים בחזרה אל ביתו.