סיפורי חסידים בנושא: גאולה

גאולה – ישועה, מצב חיובי ומאושר באופן המלא ביותר, קץ לשליליות ולצער.
במסורת היהודית התקבע המונח כמגדיר את 'אחרית הימים', הזמן העתידי שבו יחיו הברואים באושר מלא ובמצב המתוקן ביותר שניתן להעלות על הדעת. בנוגע לעם היהודי, מדובר על 'ימות המשיח' ו'קץ הגלות', כלומר סיום מצב הפיזור, העוינות והרדיפות שידע העם לאורך ההיסטוריה.
המסורת החסידית הרחיבה את המונח לכיוון הקיומי-אישי. לפי החסידות, כל אדם ראוי ומסוגל לקבל גאולה אישית בכל מקום ובכל זמן, כאשר הוא מגיע למדרגת הדבקות באל וגם דָבק ב'צדיק' החסידי. סביבתו של הצדיק החסידי היא מרחב רוחני, על-מקומי, שבו יכול היחיד לחוות רווחה נפשית ומנוחה מכל תעתועי העולם ותלאות החיים. סביבת הצדיק מאפשרת הכרה בנוכחות האלוהית בעולם, נוכחות שעל פי התפיסה החסידית מצויה בכל חפץ, מאורע או אדם, כעין נקודה פנימית של טוהר וטוּב המחיָה ומחזיקה את המציאות החומרית.
בעיקרה, הגאולה החסידית אינה מופע פתאום אלא באופן הדרגתי. זהו תהליך מתמשך הנתון בידי כל אדם, לעשות את הטוב, לעסוק בתיקון החברה והיחיד, מתוך 'דבקות' (ע"ע) והתקרבות אל האל. בכל אדם יש ניצוץ משיחי-גאולי, ויש לו תפקיד אישי לקדם את הגאולה הכללית. כך הגדיר זאת רבי נחום מטשרנוביל, מראשוני החסידות: "…כל עיקר עבודתנו היא לתקן את חלק המשיח השייך לכל אחד" (מאור עיניים, עמ' קלא).
במונחים קבליים, עליהם מבוססת החסידות, המצב הנוכחי הוא שהאלוהות עצמה מצויה בסוג של גלות מטאפיזית-רוחנית בתוך מציאות עולמנו, עולם של רוע וכאב. האדם הדָבק במעשים טובים מסוגל להחיש תהליך של תיקון והוצאת האלוהות מגלותה, ובכך להושיע את העולם כולו. כלומר, כל אדם החותר לגאולה אישית, מקדם גם את הגאולה העולמית.
עם זאת, החסידות לא זנחה את הגאולה במשמעותה הלאומית המסורתית, ורבים רואים בה 'תנועת גאולה' משיחית. על פי המסורת החסידית, הבעל שם טוב בעצמו קיווה להיות 'מבשר הגאולה' בחייו, וערך פעולות מאגיות קבליות לקדם את בוא המשיח. מאוחר יותר קיבל אות משמים שהגאולה לא תתרחש בימיו. היה זה כאשר ערך טקס 'עליית נשמה' למרומים, שם פגש את המשיח בכבודו ובעצמו. כששאל את המשיח מתי כוונתו לבוא, הייתה תשובתו של המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". כלומר, כאשר תתפשט תורת החסידות בעולם – תבוא גאולה לישראל. מתוך כך עסקו רבים ממנהיגי החסידות בפעולות מיסטיות של 'קירוב הגאולה', ואף הורו לחסידיהם לעלות לארץ הקודש, כי שם ניתן לקרב את ביאת המשיח באמצעות לימוד החסידות. שיירת העולים החסידים הראשונה הגיעה לארץ ישראל בשנת 1777 בראשות הרבי מנחם מנדל מוויטבסק, שהאמין כי הגאולה קרובה, ועל פי חישובים קבליים שונים שערך היא עתידה להתרחש בשנת 1781. מאוחר יותר עלו ארצה קבוצות ומנהיגים חסידיים נוספים, והפכו לחלק מ'היישוב הישן' בארץ ישראל.
מתח משיחי רב ותחושה של גאולה קרובה שררה בחסידות גם בשנים שבהן אירעו מלחמות נפוליון במזרח אירופה. בעשורים האחרונים מתקיים מתח דומה בקרב חסידות חב"ד סביב דמותו של האדמו"ר האחרון, רבי מנחם מנדל, שנתפס בעיני רבים מחסידיו כ'מלך המשיח'.