סיפורי חסידים בנושא: בין חסידים למתנגדים

בדורו של הבעש"ט ותלמידו המגיד ממזריטש, החסידות טרם הייתה 'תנועה' ועדיין לא הורגשה בציבוריות היהודית של מזרח אירופה. רק בדור של תלמידי המגיד החלה התנועה להתפשט בקרב שכבות העם, ונעה מפודוליה שבאוקראינה לאזורים נוספים במזרח אירופה. או-אז החל הממסד הרבני והקהילתי להתקומם נגד התופעה החדשה, בעיקר עקב 'מניינים' נפרדים שייסדו להם החסידים בערים שונות. התנהגותם השונה של החסידים ונבדלותם עוררו תמיהה ותסיסה.
הדמות שהובילה את המהלכים הראשונים כנגד החסידות היה רבי אליהו, הגאון מווילנה (1720 – 1797), פוסק, פרשן, מקובל, איש אשכולות ומדעים, ובעל סמכות בלתי מעורערת בהלכה. בשנת 1772 ובשנת 1781 יצא הגאון נגד החסידים בנידויים ובחרמות שהוכרזו בעירו וילנה, בשקלוב, במינסק, ובערים נוספות.
על מה יצא הקצף? היה זה כמאה שנה לאחר הופעת משיח השקר שבתי צבי, והגאון חשש שמא השבתאות שבה ומרימה ראש. בנוסף הואשמו החסידים בזלזול בגדולי תורה ובלימוד התורה, בכיתתיות ובשינויים בנוסח התפילה, בפופולריזציה ובפרשנות שגויה לתורת הקבלה, במנהגים משונים, וכן בזלזול בהלכה, בעיקר בכל הנוגע לזמני תפילה. בהמשך העלו החסידים וצדיקיהם את חמתו של הממסד כאשר ייסדו מערכת שחיטה נפרדת בערים שונות במזרח אירופה, עובדה שכרסמה במעמדה של הרבנות ופגעה בהכנסות הקהילה.
בשל מעמדו הבלתי מעורער של הגאון מווילנה כפוסק וכמקובל, הגיעו לווילנה שני מנהיגים חסידיים, ר' שניאור זלמן מלאדי ור' מנחם מנדל מוויטבסק, שביקשו להיפגש עמו, להסביר את עמדתם ולהניח את דעתו, אולם מקורבי הגאון לא אפשרו להם להיכנס אליו. כך בלם הגאון את השפעת החסידות במחוזות הצפון של מזרח אירופה, ליטא וסביבותיה, והנוהים אחריו קרויים 'מתנגדים' או 'ליטאים' עד היום.
לאחר מותו של הגאון, המשיך את דרכו תלמידו ר' חיים מוולוז'ין, אולם תחת חרמות ונידויים הוא עסק בהסברה, חיבר ספר קבלי בשם 'נפש החיים' שבו הוא מסביר את עמדת המתנגדים מול עמדת החסידים, וכן ייסד 'ישיבה ליטאית' ראשונה בעיירתו וולוז'ין, שתפקידה להעמיד גדולי תורה תלמודיים ורבני קהילות שימשיכו את שלטון ההלכה. אולם לצד פעילותו זו של ר' חיים, קהילות שונות ומנהיגיהן המשיכו במאבק, שכלל הלשנות הדדיות לשלטונות הרוסיים, ומפעם לפעם נאסרו רבנים ומנהיגי קהילות משני הצדדים, כולל ר' שניאור זלמן מלאדי עצמו, מייסד חסידות חב"ד. יציאתו של האחרון מן הכלא הרוסי ביום י"ט בכסלו שנת תקנ"ט (1799) נחגגת עד היום בחסידות חב"ד כ'יום הגאולה'.
מאז מתאפיינים הליטאים בלמדנות, בפלפול תלמודי, בגישה רציונליסטית ושכלתנית יותר למקורות היהדות, ובהקפדה הלכתית. לעומתם החסידים מתאפיינים באוריינטציה מיסטית, בעבודה רוחנית אישית, בהיצמדות ל'צדיק' ובתפילה נלהבת. בהמשך גם נוסדה בליטא 'תנועת המוסר', שקראה ליראת שמים ותיקון המידות, ותפקדה כאלטרנטיבה לחסידות וכתנועת התחדשות רוחנית המותאמת לחברה הלמדנית.
בראשית המאה התשע-עשרה הוציא הצאר הרוסי חוק המאפשר ייסוד קהילות יהודיות נפרדות למי שחפץ בכך, והדבר נתן גיבוי ל'מניינים' החסידיים, שהתנהלו מעתה ללא הפרעה. בהמשך המאה שככה המחלוקת בין החסידים לליטאים. אמנם חילוקי הדעות בעניין הקבלה וההלכה נותרו כשהיו, אולם שני הצדדים חברו ל'אורתודוקסיה' ושילבו ידיים במאבק משותף בהשכלה ובחילון שפשו ביהדות מזרח אירופה.
התנגדות חזקה נוספת לחסידות הייתה מצדה של תנועת ההשכלה היהודית. 'המשכילים' ניהלו מלחמה עקבית בחסידות ובמנהיגיה, אותה זיהו כמוקד של שמרנות עיקשת, הנאחזת לדבריהם באמונות טפלות ומעכבת כל תהליך של קדמה ומודרנה ביהדות. בחיבוריהם הסאטיריים הם לעגו לצדיקים 'בעלי המופתים', אשר אינם אלא מאחזי-עיניים העושקים את ממונם של הפתאים הנוהים אחריהם. מובן אפוא שגם החסידים מצִדם ראו בהם אויב עיקרי, וחששו מהם אף יותר משחששו מן "המתנגדים", תלמידיו וממשיכיו של הגאון מווילנה.