בצעירותו שהה רבי צבי אלימלך מדינוב בבית רבו, רבי מנדל מרימנוב. פעם אחת בשבת בשעת הסעודה השלישית אמר הרבי מרימנוב: "שמעתי שמכריזים בשמים, שכל מי שחי בדורו של המגיד מקוז'ניץ ולא ראה את פניו – לא יזכה לראות את פני המשיח."
מעט אחר כך, כשנערכה ההבדלה והעמידו את הנרות על השולחן, נפרד ר' צבי אלימלך לשלום מרבו. לקח את מקלו בידו ותרמילו על כתפו והלך אל קוז'ניץ לראות את פניו של המגיד. יום ולילה הלך ר' צבי אלימלך בלי שינה ומנוחה ומתוך מסירות נפש, בעודו חושש שמא יבוא פתאום המשיח והוא טרם ראה את פני המגיד, ולכן לא יזכה לראות גם את פני המשיח.
לבסוף הגיע אל קוז'ניץ. טרם הלך אל האכסניה ובלי שהניח מידו את מקלו ותרמילו, הלך מיד אל בית המדרש של המגיד. כשבא אל בית המדרש שאל: "היכן רבנו המגיד?" השיבו לו כי הוא בחדרו הקטן, סמוך לבית המדרש. מיד נכנס אל החדר במקלו ובתרמילו.
והנה החדר מלא באנשים שסבבו את מיטתו של המגיד שהיה אדם חולני, ובקושי יצא ממיטתו.
בשל האנשים הרבים שסבבו את המיטה לא יכול היה ר' צבי אלימלך לראות את המגיד. חשב בלבו: אם אתעכב עוד, עד אשר יקבלו כל האנשים ברכה מן המגיד, איש איש את ברכתו – בינתיים יבוא המשיח ולא אזכה לראות את פניו.
מה עשה? דחף ר' צבי אלימלך את גופו אל אחד הקירות, את רגלו השעין על מקלו ובידו נשען על אחד האנשים שעמדו שם. כך הרים את גופו כדי לראות את פני המגיד. כשראה את פניו הגביה פתאום המגיד את ראשו, הביט בו ואמר: "בראייה בְּעלמא – קַנִי". בראייה בלבד – זכית. (תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף ב עמוד א).
מבט אחד מהיר… ודי
נושאים:
