בעש"ט כפול

בבית מדרשו של רבי ברוך ממֶז'יבּוּז', נכדו של הבעל שם טוב, היה חסיד אחד תלמיד חכם וירא שמים. אדם זה ביקש ללמוד מפיו של ר' ברוך תורה ודרך בעבודת ה' על פי דרכי החסידות שהנחיל סבו של ר' ברוך, הבעש"ט. והיה אותו חסיד דבוק ברבו עד מאוד, והתלווה אליו בכל מסעותיו.
פעם אחת, בעת ששבו למז'יבוז' לאחר נסיעה בצוותא, הרהר לו אותו חסיד: "הנה נוכחתי לראות בעיניי כמה נפלאים מעשיו של רבי. ומעתה במה גדול היה כוחו של הבעש"ט מכוחו של רבי, ובמה היו נפלאותיו של הבעש"ט גדולים ממעשי נכדו, רבי ברוך? ואם כך, מדוע משבחים כולם ומהללים את הבעש"ט?"
בתוך כך התקרבה העגלה אל העיר, ואותו החסיד נזקק לנקביו. ירד לשם כך מן העגלה ונפנה אל תוך היער הסמוך לדרך, לעשות את צרכיו בצנעה. כשנתרחק החסיד, הורה ר' ברוך לעגלון להמשיך ולא להמתין לחסיד שישוב.
כאשר יצא החסיד מן היער ראה שנותר לבדו. החל החסיד ללכת ברגליו אל העיר. בעוד הוא הולך החל לרדת גשם שוטף, עד שכל בגדיו נרטבו מאוד. כשהגיע אל פאתי העיר, תר אחר מקום מסתור מהגשם ומהקור. ראה בית אחד ונכנס אליו.
מצא שם זקן אחד יושב ולומד גמרא שקוע כולו בלימודו. לא רצה החסיד להפריע לאותו זקן ולא פנה אליו. לבסוף פסק הזקן מלימודו, הביט וראה את החסיד הצעיר, ניגש אליו בברכת שלום ושאלו למעשיו ולמקום מגוריו. "ממז'יבוז' אני," השיב החסיד והוסיף: "וחסידו של רבי ברוך אני."
"אינני מכיר את הרבי ברוך, וגם את שמו לא שמעתי מעולם," אמר הזקן.
"והלא הוא נכדו של הבעש"ט!" תהה החסיד.
"את הבעש"ט הכרתי היטב," אמר הזקן, "אבל את נכדו אינני מכיר כלל. שב ואספר לך מה גדול היה כוחו של הבעש"ט."
וכך סיפר הזקן לאותו חסיד:
"כשהגיע הבעש"ט למז'יבוז' לקבוע בה את מקום מגוריו, נהו הכול אחריו והרבו לספר בשבחו ובנפלאותיו. אבל אני לא עסקתי בכך כי הייתי מתמיד גדול בתורה ולא רציתי להפסיק מלימודי.
פעם אחת, במוצאי שבת קודש, היה חום גדול מאוד, והתקשיתי להתרכז בלימודי. קמתי ממקומי ויצאתי החוצה לשאוף אוויר צח. בעודי שקוע בהרהורים, הוליכוני רגליי בלי משים אל סמוך לביתו של הבעש"ט. אמרתי לעצמי: 'עתה, שאני כבר פה, מוטב אכנס ואראה מה טיבו של האיש ששבחיו נודעים בפי כול.'
נכנסתי פנימה, ומה נדהמתי לראות את הבעש"ט יושב, וסביבו נשים רבות השופכות לפניו את מר לבן, והוא מתייחס בסבלנות ובכובד ראש לכל אחת ואחת.
אמרתי לעצמי: 'כיצד ייתכן שאדם גדול הוא זה? הלוא בשעה זו של מוצאי שבת, ראוי לו לאדם מישראל שיעסוק בתיקון חצות ובלימוד תורה ולא בשיחות נשים ובהבלים!'
המשכתי בדרכי, עד שהגעתי אל בית המדרש של הבעש"ט. נכנסתי פנימה וראיתי איש אחד עומד לפני התיבה ומתפלל את תיקון חצות, כשהוא מקונן על גלות השכינה וחורבן בית המקדש. את המילים הוציא האיש מעומק לבו, ומתוך שיצאו הדברים מקרב לב, בנעימוּת קדושה ובמתיקות מרובה, ביקשתי לראות מיהו האיש. הסתכלתי בפניו, והנה זהו הבעש"ט!
'והרי לפני רגע ראיתי אותו בביתו,' חשבתי בלבי. רצתי אל ביתו של הבעש"ט ומצאתיו יושב ועוסק בענייני הנשים כמקודם.
לא האמנתי למראה עיניי ורצתי שוב לבית המדרש, והנה הוא עומד הוא שם ומתפלל בהתרגשות ובבכי.
כך רצתי הנה והנה, הלוך ושוב: מבית הבעש"ט לבית מדרשו, ומבית מדרשו אל ביתו. ומצאתיו בשניהם. פה יושב ועוסק בענייני הנשים, ופה עומד בבית המדרש ואומר תיקון חצות.
אז נוכחתי לדעת מה רבה גדולתו של הצדיק, ולא בכדי זכה לכינוי 'בעל שם טוב'."
אחר כך המשיך הזקן וסיפר:
"לאחר זמן אירע לי מקרה מצער מאוד: בכל עת שהייתי אומר בשעת התפילה את הפסוק 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד' (דברים ו, ד), הייתי רואה צורת צלב מול עיניי. מובן שהצטערתי מאוד על כך וניסיתי בכל דרך להיפטר מן המראה הזה, אך ככל שהרביתי בתפילות, בסיגופים ובצומות, לא סרה הצורה הטמאה מנגד עיניי.
לבסוף הלכתי אל הבעש"ט וסיפרתי לו.
אמר לי הבעש"ט: 'עליך לקבל על עצמך צום רצוף במשך שבוע שלם, משבת אחת ועד לשבת שאחריה. אז תוכל להיפטר מן המראה הטמא.'
וכך קבלתי עליי לעשות. במוצאי השבת לא אכלתי דבר, אך למחרת, בבוקרו של יום ראשון, מיד כשקמתי משנתי, חשתי תאווה עצומה לאכול. רעבוני היה חזק כל כך, עד שחשבתי כי אמות מרוב רעב. ובכל זאת גמלה החלטה בלבי להמשיך ולצום. ומיד כשהחלטתי זאת, שכח רעבוני ויכולתי להמשיך בתענית. וכך אירע בכל שאר הימים: בבוקר היה הרעב גובר מאוד עד שהייתי צריך למסור את נפשי על כך, ומיד אחר כך היה הרעב מסתלק ממני.
כשנסתיים השבוע, ישבתי וסעדתי את סעודת השבת. באותו הרגע הסתלק ממני אותו דמיון רע ולא שב להטרידני. בכך שבתי וראיתי עד כמה גדול כוחו של הבעש"ט."
כשסיים הזקן את סיפורו, הבין אותו חסיד כי לא לחינם השאירו רבו ביער, כדי שילמד וידע כי מרחק רב יש בין רבו ובין הבעש"ט.