מעשה בחכם ותם

והחכם הנ"ל, כשבאה אליו האיגרת מהמלך כנ"ל, השיב לחכם שהביאה: "המתן ולון פה ונדבר ונתיישב בדעתנו. לעת ערב עשה עבורו סעודה גדולה. בתוך סעודתו נתחכם החכם בחכמתו ובפילוסופיה שלו, ואמר: "מה זאת, שמלך כזה ישלח אחריי, שפל שכמותי? ומי אני, שהמלך ישלח אחריי? הלוא מלך כזה, שיש לו ממשלה וגדוּלה כזאת, ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה, ואיך יתיישב זאת על הדעת, שמלך כזה ישלח לקרוא לשפל שכמותי?
אם אומר: בשביל חכמתי, מה אני כנגד המלך? וכי אין למלך חכמים? וגם המלך בעצמו בוודאי חכם גדול, ומה הדבר הזה שהמלך ישלח עבורי?" והשתומם על זה מאוד מאוד.
אמר החכם לשליח החכם שהביא את האיגרת: "תדע מה שאני אומר – דעתי שבהכרח הדבר מובן וברור, שאין מלך בעולם כלל. וכל העולם טועים בשטות הזאת, שסוברים שיש מלך. וראה והבן – איך אפשר הדבר, שכל בני העולם ימסרו את עצמם לסמוך על איש אחד, שהוא המלך? אלא בוודאי אין מלך בעולם כלל."
השיב לו השליח: "הלוא אני הבאתי לך איגרת מהמלך." שאל אותו החכם הראשון: "האם אתה בעצמך קיבלת את האיגרת מיד המלך בעצמו ממש?" השיב לו: "לאו, אלא איש אחד נתן בידי האיגרת בשם המלך." אמר לו: "עתה ראה בעיניך, שדבריי נכונים, כי אין מלך כלל."
חזר ושאל אותו: "תאמר לי. הלוא אתה בא מעיר המלוכה ושם גדלת, הגידה לי – הראית מימיך את המלך?" השיב לו: "לאו." (כי באמת לא כל אחד זוכה לראות את המלך, כי אין המלך נראה אלא לעתים רחוקות מאוד.) המשיך החכם ואמר: "עתה ראה שדבריי ברורים, שבוודאי אין מלך כלל. כי הלוא אפילו אתה לא ראית אותו מעולם."
שוב שאל השליח: "אם כן, מי מנהיג את המדינה?" השיב החכם: "זאת אוכל לספר לך בבירור, כי אני בקי בדבר זה, כי הייתי משוטט במדינות, והייתי במדינת איטליה. וכך המנהג, שיש שבעים שֹרי יועצים, והם מנהיגים את המדינה זמן קבוע. ושררה זו חולקים כל בני המדינה בזה אחר זה." והתחילו דבריו להיכנס באוזני החכם השליח, עד שהסכימו שניהם וגזרו, שבוודאי אין מלך בעולם כלל. שוב אמר החכם: "המתן עד הבוקר. אז אברר לך עוד בבירור אחר בירור, שאין מלך בעולם כלל."
השכים החכם בבוקר, והעיר את חברו החכם השליח, ואמר לו: "בוא עמי אל החוץ ואראך הדבר בבירור, איך העולם כולו בטעות, ובאמת אין מלך כלל, וכולם בטעות גדולה." והלכו לשוק. וראו איש צבא אחד, ותפסו אותו ושאלו אותו: "את מי אתה עובד?" השיב: "את המלך." שאלו אותו: "הראית את המלך מימיך?" – "לאו." אמר החכם: "ראה, היש שטות כזאת!" שוב הלכו אל אדון אחד מן הצבא, ונכנסו עמו בדברים, עד ששאלוהו: "את מי אתה עובד?" ענה: "את המלך." "הראית את המלך?" – "לאו." אמר החכם: "עתה ראה בעיניך, שהדבר מבורר שכולם טועים, ואין מלך כלל בעולם." והוסכם ביניהם הדבר שאין מלך כלל.
המשיך החכם ואמר: "בוא וניסע בעולם, ואראך עוד איך כל העולם כולו בטעות גדולה." והיו הולכים ונוסעים בעולם, ובכל מקום שבאו, מצאו את העולם בטעות. ועניין המלך הנ"ל נעשה אצלם למשל. ובכל מקום שמצאו את העולם בטעות, לקחו את המלך למשל ואמרו: "כמו שזו אמת שיש מלך, כן הדבר הזה."
והיו הולכים ונוסעים עד שכלה הממון שבידם. והתחילו למכור סוס אחד, ואחר כך את השני, עד שמכרו את כולם, והוכרחו ללכת ברגל. ותמיד היו חוקרים את העולם, ומצאו שהעולם בטעות. נעשו עניים, הולכים ברגל תמיד והסתלקה חשיבותם, ולא היו נחשבים כלל, כי לא היו שמים לב ומשגיחים על דבריהם של אביונים כמותם.
ונתגלגל הדבר, והיו הולכים וסובבים, עד שבאו אל העיר, שדר בה המיניסטר שהוא התם, חברו של החכם. ושם באותה העיר, היה בעל שם אמיתי, והיה חשוב מאוד, כי עשה דברים נפלאים. ואפילו בין השרים היה חשוב ומפורסם. ואלו החכמים באו לאותה העיר, והלכו וסבבו ובאו לפני בית הבעל שם, וראו שעומדות שם כמה עגלות, ארבעים וחמישים, ובהן חולים. וסבר החכם, ששם דר דוקטור, ומחמת שגם הוא היה דוקטור גדול, רצה להיכנס לעשות היכרות עמו. ושאל: "מי דר כאן?". השיבו לו: "בעל שם." ומילא פיו שחוק, ואמר לחברו: "זה שקר וטעות נפלאים מאוד. וזו שטות אף יותר מן הטעות של המלך. חברי, אספר לך השקר הזה, כמה וכמה העולם בטעות בשקר כזה."
בתוך כך היו רעבים ומצאו עדיין אצלם שלושה-ארבעה מטבעות "גדולים" (סוג מטבע). והלכו אל בית התבשיל, שבו מוצאים מה לאכול אפילו בעד שלושה או ארבעה "גדולים". וציוו לתת להם מאכל, ונתנו להם.
בעודם אוכלים, היו מספרים ומתלוצצים מהשקר והטעות של דבר הבעל שם. ובעל בית התבשיל שמע דבריהם וחרה לו מאוד, כי הבעל שם היה חשוב במקום זה מאוד. אמר להם: "אִכלו לכם מה שיש לפניכם וצאו מכאן." אחר כך בא לשם בנו של הבעל שם, והם עדיין היו מתלוצצים על הבעל שם בפני בנו. וגער בהם בעל בית התבשיל על שהם מתלוצצים על הבעל שם בפני בנו, עד שהכה ופצע אותם ודחפם מביתו. וחרה להם מאוד, ורצו לעשות משפט כנגד המכה אותם, והתיישבו בדעתם ללכת אל בעל הבית שלהם, במקום שבו הניחו את החבילות שלהם, להתייעץ עמו איך להשיג משפט על הדבר הנ"ל. ובאו וסיפרו לו שבעל בית התבשיל הכה אותם מאוד. ושאל אותם: "למה?" וסיפרו לו, שדיברו על הבעל שם. השיב להם: "בוודאי אינו מן היושר להכות בני אדם, אבל אתם לא עשיתם נכונה כלל שדיברתם על הבעל שם, כי הוא כאן אדם חשוב מאוד."
וראו שאין בו ממש, וגם הוא שרוי בטעות, והלכו ממנו אל הפקיד. והפקיד היה גוי. וסיפרו לו את המעשה שהכו אותם. שאל: "על מה?" השיבו, שדיברו על הבעל שם. הכה אותם הפקיד ופצע אותם, ודחפם מביתו. והלכו מאדם זה לאדם זה, ממושל זה למושל גבוה ממנו, עד שבאו לפני המיניסטר הנ"ל.
ושם לפני בית המיניסטר עומדים אנשי צבא, והודיעו למיניסטר, שאיש אחד מבקש אותו. וציווה שיכניסוהו. ובא אותו החכם לפני המיניסטר. ותכף בבואו הכירו המינסטר, שזהו החכם חברו, והחכם לא הכירו, מחמת שהיה המיניסטר בכבוד ובגדוּלה. ותכף התחיל המיניסטר לדבר אליו: "ראה תמימותי, שהביאה אותי לגדולה כזאת. וראה להיכן חכמתך הביאה אותך!" ענה החכם ואמר: "מאחר שאתה הוא חברי התם, נדבר על זה אחר כך. לעת עתה ערוך לי משפט על שהכו אותי." שאל אותו: "למה?" השיב לו: "בגלל שדיברתי על הבעל שם, שהוא שקר ומרמה גדולה." ענה התם המיניסטר ואמר: "עדיין אתה אוחז בחכמות שלך. ראה, אתה אמרת שאתה יכול לבוא למדרגה שלי בקלות, ואני לא אוכל לבוא לזו שלך. ראה, שאני כבר באתי למדרגה שלך, ואתה עדיין לא באת לזו שלי. ואני רואה, שזה קשה יותר שאתה תגיע אל התמימות שלי."
ואף על פי כן, כיוון שידע על גדולתו של החכם, ציווה לתת לו בגדים להלבישו, וביקש ממנו שיאכל עמו.
בשעת הסעודה, דיברו ביניהם. התחיל החכם להוכיח לו, שאין מלך כלל. גער בו התם המיניסטר: "הלוא אני בעצמי ראיתי את המלך." השיב לו החכם בשחוק: "האם אתה יודע בעצמך שזה היה המלך? האם אתה מכיר אותו ואת אביו ואת זְקֵנוֹ שהיו מלכים? מאין אתה יודע שזה מלך? שמא אנשים אמרו לך שזה מלך ורימו אותך בשקר." וחרה לתם מאוד מאוד על שהחכם כופר במלך.
בתוך כך בא אחד ואמר: "העזאזל – הטִייַוָול" – היינו השטן – שלח אחריכם לקרוא לכם. הזדעזע התם מאוד מאוד, ורץ וסיפר לאשתו בפחד גדול כי הנ"ל שלח אחריו. ויעצה לו אשתו לקרוא לבעל שם, ושלח אחריו לקרוא לו. ובא הבעל שם ונתן לו קמעות ודברים לשמירה ולהגנה, ואמר לו שעתה לא יפחד כלל. והייתה לו אמונה גדולה בזה. והיו יושבים עוד החכם והתם הנ"ל יחד. שאל אותו החכם: "על מה נבהלת כל כך?" אמר לו: "בגלל הנ"ל ששלח אחרינו." שחק ממנו: "האם אתה מאמין שיש טִייַוָול?" השיב לו: "ואם אין – מי הוא זה ששלח לקרוא לנו?" ענה החכם ואמר: "בוודאי זהו אחי, שרצה לראותני, ושלח אחריי במרמה זו." שאל אותו התם: "אם כן, איך עבר את השומרים?" השיב לו: "בוודאי שיחד אותם, והם אומרים במרמה ושקר שלא ראו אותו כלל."
בתוך כך חזר ובא אחד ואמר כנ"ל, שהטִייַוָול שלח אחריהם. והתם לא הזדעזע עתה, ולא היה לו שום פחד כלל מחמת השמירה של הבעל שם. אמר לחכם: "עתה, מה אתה אומר?" אמר: "אגיד לך – שיש לי אח שהוא עמי בכעס, ועשה מרמה זו כדי להפחיד אותי." ועמד החכם ושאל את אותו השליח שבא בשבילם: "ומה דמותו של זה ששלח אחרינו? איזה פנים יש לו ואיזה מראה יש לשערות שלו?" וכיוצא באלה. השיב לו השליח: "כך וכך מראהו." ענה החכם ואמר: "ראה, זהו מראה אחי." אמר לו התם: "האם תלך עמם?" השיב: "הן. רק שתיתן עמי אנשי צבא שישמרו עליי כדי שלא יצערו אותי." ונתן לו משמר ללוותו.
והלכו שני החכמים הנ"ל עם אותו השליח שבא בשבילם. אנשי המשמר חזרו, והתם המיניסטר שאל אותם: "היכן הם החכמים הנ"ל?" השיבו שאינם יודעים כלל איך נעלמו.
והטִייַוָול חטף אותם, את החכמים הנ"ל, והביא אותם אל רפש וטיט. ושם היה יושב הטִייַוָול על כיסא בתוך הרפש, והשליכו את החכמים הנ"ל בתוך הרפש. והרפש היה עב ודבוק כמו דבק ממש. לא היו יכולים לזוז כלל וצעקו אל הטִייַוָול ואנשיו: "רשעים! על מה אתם מייסרים אותנו?! וכי יש טִייַוָול בעולם? ואתם רשעים מייסרים אותנו לחינם!" והיו מצויים אלו שני החכמים בעומק הרפש, והיו חוקרים – מה זאת? אין זאת אלא שאנשים פוחזים, שהיינו מתקוטטים עמם איזו פעם, ועתה הם מייסרים אותנו כל כך. והיו מתייסרים שם בעינויים גדולים כמה שנים.
פעם אחת עבר התם המיניסטר לפני בית הבעל שם, ונזכר בחברו החכם. ונכנס אל הבעל שם, והטה עצמו אליו כדרך השרים, ושאל אותו, אם אפשר שיראה את החכם, ואם יוכל להוציאו משם. ואמר אל הבעל שם: "האם אתם זוכרים את החכם ששלח הטִייַוָול וחטפו, ומאותו היום לא ראיתיו?" השיב לו: "הן." וביקש ממנו שיראה לו את מקומו ויוציאו משם. ואמר לו הבעל שם: "בוודאי אני יכול להראות לך מקומו ולהוציאו, רק שלא נלך כי אם אני ואתה," והלכו יחד.
ועשה הבעל שם מה שידע, והביאם לשם. וראה שהם מצויים בעומקם של טיט ורפש. וכשראה החכם את המיניסטר, צעק אליו: "אחי, ראה שהם מכים ומענים אותי כל כך, הרשעים הללו לחינם!" גער בו המיניסטר: "עדיין אתה אוחז בחכמות שלך ואין אתה מאמין בשום דבר, ולדבריך אלו הם אנשים. עתה ראה – הלא זהו הבעל שם שהיית כופר בו, ורק הוא יכול להוציאכם (והוא יראה לכם את האמת)." וביקש התם המיניסטר מן הבעל שם שיוציאם ויראה להם שזהו טִייַוָול, ואין אלו אנשים. ועשה הבעל שם מה שעשה, ונשארו עומדים על היבשה, ולא היה שם רפש כלל. ואלו המזיקים נעשו עפר. אז ראה החכם והוכרח בעל כורחו להודות בהכול – שיש מלך וכולי.