רבי דוד לייקֵס הזקן היה מתלמידיו של הבעל שם טוב. פעם אחת נסע ר' דוד לבקר את חתנו, הרבי מרדכי, "מוֹטַלֶה", מטשֶרנוֹבּיל. ידעו ר' מוטלה וחסידיו את זמן בואו של ר' דוד, ויצאו לדרך לקראתו לקבל את פניו. ראשונים לצאת היו החסידים, שהקדימו ללכת כדי שלא יפסידו את המפגש של רבם עם חותנו. בעודם הולכים, והנה עגלתו של האורח, ר' דוד, קרבה ובאה לקראתם. עמדו החסידים במקומם, ור' דוד עצר את עגלתו ושאל מי הם ומאין הם באים.
– "חסידי הרב הצדיק ר' מוטלה מטשרנוביל אנחנו," ענו החסידים.
– "ויש לכם אמונה ברבכם?" שאל ר' דוד.
שתקו החסידים, שכך אמרו בלבם: "מי יכול לומר כי יש לו אמונה שלמה."
אז אמר להם ר' דוד: "אספר לכם אמונה מהי. פעם אחת, סעדנו אצל רבנו הבעל-שם טוב בשבת בשעת הסעודה השלישית, שנמשכה והתארכה כמה שעות אל תוך הלילה של מוצאי שבת.
לבסוף בירכנו ברכת המזון, התפללנו ערבית והבדלנו בין קודש לחול, ומיד ישבנו לערוך את סעודת מלווה מלכה הנוהגת במוצאי השבת.
באותה עת עני מרוד הייתי, ולא הייתה בידי אפילו פרוטה שחוקה אחת, ובטח שלא בשבת. והנה, כשסיימנו את הסעודה פנה אלי הבעל שם טוב ואמר לי: 'דוד, תן משהו בעבור משקה של מי דבש!' ואני, אף שידעתי שאין סיכוי כי תימצא פרוטה בכיסי, האמנתי לדברי רבי. בלי היסוס נתתי את ידי אל תוך הכיס ומצאתי בו מטבע של נחושת." כשסיים ר' דוד את סיפורו אמר, "זו היא אמונה. המציאות כולה נמשכת אחר האמונה!"
מטבע הקסם
