רבי נפתלי מרוּפּשִיץ היה פעם בבית רבו, הרב הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק בעל החיבור נועם אלימלך, עם כמה מחבריו. ר' אלימלך לימד את התלמידים תורה וחכמה, תוך כדי שהוא שרוי בדבקות גדולה. בתוך כך הביט ר' נפתלי מן החלון וראה איש אחד מתקרב לבית הרב בחיפזון ובבהלה. הלך ר' נפתלי החוּצה ושאל את האיש: "מה רצונך?" האיש, שחשב בטעות כי זהו ר' אלימלך הנודע, החל לתאר את צרתו: האדון שלו, המחכיר לו את ביתו, מתכוון לבטל את חוזה החכירה בגלל חוב שלא שילם לו, ואף מאיים עליו בעונש מלקות ובמאסר.
לקח ר' נפתלי את מטהו ונשען עליו בראשו ובידיו, בדיוק כפי שנהג לעשות מורו, ר' אלימלך. עצם את עיניו והחל למלמל דברי קללה: "עס זאל עס רייסען, עס זאל עס פליקעניש…" כלומר: "הוא כבר נקרע, הוא כבר נתלש" ועוד דברים מעין אלה. לבסוף אמר לאיש: "לך לשלום, והשם יצליח דרכך."
למחרת בא אותו אדם להודות ולהחזיק טובה לרב הקדוש ר' אלימלך, כי את האדון – המחכיר לו את ביתו – חטפה באותו הלילה מיתה משונה, רחמנא ליצלן (השם יצילנו).
אבל כשנכנס, ראה האיש כי הרבי שדיבר עמו אתמול לא היה כלל ר' אלימלך, ועמד משתומם והמום. ראה זאת ר' אלימלך וציווה עליו כי יספר לו כל מה שקרה.
סיפר האיש לר' אלימלך את מה שאירע לו אתמול. מיד הבין הרב הקדוש כי ידו של ר' נפתלי מרופשיץ בדבר. קרא לו ואמר: "נפתלי, דוּ קֵענסט שוֹין גיט די קוּנְץ!" כלומר: "הנה תפסת את הטריק, התעלול." היתמם ר' נפתלי ואמר כי עשה מה שעשה כדי שלא להפריע לר' אלימלך וכדי שלא לבטלו מדבקותו ומלימודו עם התלמידים. "הלוא 'זכין לאדם שלא בפניו', אמרו חז"ל (משנה, עירובין, פרק ז משנה יא), ואני מיניתי את עצמי שליח כדי לזכות עבורך בדבר, רבי!"
הקונץ
