ביום שישי אחד נולד בן באחד הכפרים סמוך לגוסטינין. בסוף השבוע שלאחר מכן הפציר רבי יחיאל מאיר מגוסטינין במוהל ללון אצלו כדי שיוכלו לצאת יחד לברית המילה בכפר ולשוב בזמן לפני שבת.
הסכים המוהל ועם שחר יצאו השניים לכפר. פתח הרבי בהקדמות נרחבות למצוות המילה והמוהל הצטרף אליו ומלו את התינוק ברוב טקס, וכשבירכו את הברכה ורצו לקרוא לתינוק בשם לא היה בכפר מי שיאמר להם מה יהיה שמו משום שלא נודע מי אביו של התינוק, ונאלצו הם לקרוא לו בשם.
ראה המוהל שכל הנסיעה הארוכה ביום שישי הדחוק והטקס רב הרושם נועדו למעשה לתינוק בלי משפחה, והתעצב אל ליבו.
אמר לו הרבי: "אנחנו מבינים בערכם של כסף, זהב ויהלומים, אבל במעלתו של יהודי אנחנו לא מבינים. עד כמה איננו מבינים? אספר לך מעשה ששמעתי מהמלמד שלי שהיה נוסע למגיד מקוזניץ".
וכך סיפר רבי יחיאל מאיר: "בכפר אחד חי זוג יהודי חשוך בנים. ומכיוון שהיו כפריים פשוטים התייאשו מללדת ולא חשבו לנסוע לרבי ולבקש ממנו להתפלל עליהם. אמרה האישה לבעלה: 'רבים נוסעים למגיד מקוזניץ, אולי ניסע גם אנחנו שיתפלל עלינו'. נסעו, והמגיד בירך אותם שייפקדו בילדים – ואכן נולד להם בן.
כאשר חלה התינוק במחלה קשה, שוב הפצירה האישה שייסעו למגיד, ובירך אותם המגיד ברפואה שלמה. אך כאשר שבו לביתם לא חל כל שיפור במחלתו. התייאש האב מן התינוק והתמסר לטיפול במשק החי, אבל האם לא התייאשה ושעות ארוכות ישבה בדאגתה ליד התינוק, לא נתנה שינה לעיניה ולא משה מעריסתו, ובכל כמה דקות בדקה את מצבו. פעם התנמנמה ליד העריסה וכשהתעוררה ראתה חייל המשקה את התינוק בתרופה בכפית. נבהלה האישה וצעקה, והחייל ברח. המראה אמנם היה מבהיל אך הילד התחיל להבריא עד שחזר לאיתנו.
נסעו בני הזוג בפעם השלישית אל המגיד כי מראה החייל המוזר הטריד אותם. אמר להם המגיד: 'אל תדאגו. סעו לביתכם לשלום'. ומיד כשיצאו אמר המגיד לשמשו: 'קח את מקלי ולך אל בית הקברות שבו קבור פלוני החייל ואמור לו שהמגיד קורא לו'. יצא השמש לעשות כדברי המגיד וכאשר בא החייל שאל אותו המגיד 'מי עשה אותך לרופא ילדים?' סיפר החייל למגיד את כל הקורות אותו".
המשיך רבי יחיאל מאיר וסיפר למוהל את סיפורו של החייל לפני המגיד. "אמר החייל: כאשר גויסתי לצבא נטמעתי בין הגויים, ולא היה הבדל בין מעשיי למעשיהם ולא היה זכר ליהדותי אלא בפנקס שמות החיילים. ופעם אחת הלכתי בדרך עם חבריי וראינו איש עני הולך מן הכפר. הקיפוהו החיילים ובדקו את כל לבושו עד שמצאו שבעים וחמישה רובל ולקחו אותם ממנו. וכדי שלא ילך העני להלשין עליהם קשרו אותו על העץ והלכו. ממני לא חששו משום שהייתי כאחד מהם, אבל כאשר ראיתי את המעשה האכזרי שנעשה לעני התעוררה בי הנקודה היהודית וגברה רחמנותי על האיש. הסתתרתי בצד, השתמטתי מחבריי שהמשיכו בדרכם וברחו העירה, ואני הלכתי והתרתי את כבליו של העני, ואף נתתי לו מכספי את הסכום שנגנב ממנו, והוא הלך לביתו.
כאשר הגיעו החיילים לבסיסם והגיע זמן המִפקד, ואני לא הייתי שם כשנקראתי בשמי. יצאו החיילים שהלכו איתי לחפשני בדרך ומצאו אותי עומד ליד העץ שעליו קשרו את העני, וראו שהוא איננו. הבינו החיילים את שעשיתי ופחדו שאלשין עליהם. הרגו אותי, תלו אותי על העץ וחזרו לומר למפקדם שמצאו אותי תלוי.
גופתי נקברה בקוזניץ, וכשבאתי לפני בית דין של מעלה פסקו שאי אפשר לדון אותי לגן עדן משום שכל ימיי בצבא לא נהגתי כיהודי והייתי שרוי בעבירות. מאידך גם לגיהינום אינני ראוי משום שהצלתי נפש אחת מישראל ולכן כאילו קיימתי עולם מלא, ואפילו נתתי את חיי בהצלתה של אותה נפש. לפיכך פסקו שאהיה רופא הילדים, ונתנו לי רשות מן השמים להחיות נפשות ילדים שצריכות ישועה".
את כל זה סיפר רבי יחיאל מאיר מגוסטינין למוהל כדי להראות לו שאין אנו יודעים את ערכו של יהודי ואין לזלזל באף אחד