הכפרית והביצה

רבי חיים מצַאנז היה מספר משל:
כפרית אחת, אימא לילדים, הייתה ענייה כל כך שלא היה לה אוכל לתת לילדיה. יום אחד מצאה ביצה, קראה לילדיה ואמרה להם: "ילדים, ילדים! אין לנו עוד דאגות – השגתי ביצה אחת, ומכיוון שאני אדם מעשי יש לי תכנית: לא נאכל את הביצה הזאת אלא נבקש משכן שיניח את הביצה מתחת לאחת הדוגרות שלו, וכך תבקע מהביצה תרנגולת. והלוא אני אדם מעשי – לא אוכל את התרנגולת. כשתגדל התרנגולת ותטיל ביצים, לא אוכל גם אותן אלא אושיב את התרנגולת על הביצים ויבקעו מהביצים תרנגולות, והתרנגולות יטילו ביצים. גם אותן לא אוכל, ויהיו לנו כבר הרבה תרנגולות עם הרבה ביצים. ואני, הרי אני אדם מעשי – לא נאכל את התרנגולות והביצים אלא אקנה לי עֶגלה אחת, וגם אותה לא אוכל, אלא אגדל אותה עד שתהיה פרה ותמליט עגלה. גם אותה לא אוכל, ויהיו לנו פרות ועגלים. ואז אמכור את עדר הפרות והעגלים ואקנה שדה, ויהיו לנו כבר שדות ובקר ולא יחסר לנו מאומה."
תוך כדי שהיא מספרת את הסיפור שיחקה הכפרית בידה עם הביצה עד שנפלה ונשברה.
"כך הוא האדם המתקרב לימים הנוראים," אמר ר' חיים מצאנז, "כשהם מגיעים הוא מקבל על עצמו לעשות תשובה, ולהיות אדם טוב יותר וחושב אילו דברים טובים יעשה. ואחרי הימים הנוראים הוא מועֵד ומגיע למקום נמוך יותר מזה שממנו התחיל. אחר כך צריך להבחין היכן הוא נמצא שלא ייפול חלילה, וייתן את לבו לחיפוש דרך הטוב."