'הצדיק' – תפקידו וכוחו
מוסד 'הצדיק' העומד במרכז החצר החסידית, התפתח בדור השני לחסידות בידי 'המגיד', רבי דב בֶּר ממזריטש ותלמידיו, כדמות המתווכת בין העולם העליון לבין החסידים, וכהתמודדות עם שאלות הנהגת הציבור. היה זה חידוש ביחס לדפוס ההנהגה המסורתי ביהדות, וחטיבות שלמות בספרות החסידות מתמקדות בהסבר הנושא הזה. נקודת המוצא היא כי האדם הפשוט זקוק לסיועו של הצדיק כדי למלא את ייעודו בעבודת ה'. פרשנויות רבות ניתנו למערכת היחסים שבין הצדיק לחסידיו, ובנושא זה יש תפיסות בסיסיות מנוגדות, וביניהן קשת רחבה של גישות ביניים.
רבי אלימלך מליז'נסק ניהל את חצרו על פי התפיסה של 'ירידת הצדיק'. כלומר, ירידה ממדרגתו השמימית הגבוהה אל העולם החומרי כדי ללקט ממנו 'ניצוצות' של אלוהות. גישה זו כללה טיפול בענייניהם הארציים של החסידים: בריאות, פרנסה ומשפחה ("בני, חיי, מזוני"). תיווך זה בין הצרכים הגשמיים של חסידיו לבין האל, מותנה בזיקת גומלין חזקה בין הצדיק לבין החסיד. החסיד חייב לקשור קשר נפשי עמוק עם הצדיק, לבטוח בו ולקבל את מרותו. לדברי ר' אלימלך מליז'נסק, העובדה שחסיד מסוים החליט לדבוק בצדיק מסוים היא תוצאה של קִרבה על-טבעית בין נשמותיהם עוד בטרם נולדו. נשמת הצדיק מופקדת על משיכת 'שפע' לעולם הזה מן העולמות העליונים, ומילוי צורכיהם של החסידים נעשה לעתים בדרך נִסית, הנקראת בפי המאמינים 'מופתים'.
בניגוד לתפיסתו של רבי אלימלך, רבי שנאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, עיצב דפוס של 'צדיק' המשמש מורה דרך רוחני בלבד, ללא טיפול בעניינים ארציים וללא מרכיב מיסטי. לפי הדפוס הזה, הצדיק יוצר היכרות אישית עם כל אחד מחסידיו, ומשקיע מחשבה כיצד להדריכו בעבודת ה' על פי כישוריו. כל חסיד נכנס לפגישה עם הצדיק ('יחידות') שבה נמסרת לו הכוונה אישית. מלבד זאת, ממשיכי דרכו בחסידות חב"ד נהגו להשמיע דרשות הדרכה הנוגעות לכלל הציבור, שבהן הושקעו הרבה מחשבה וכוונה.
את המודל השלישי, קרוב למדי לקודמו, עיצב 'היהודי הקדוש' (בן הדור הרביעי לחסידות, תלמידו של 'החוזה' מלובלין). בפשיסחה הקצינו את ההסתייגות מן ה'מופתים' וייחוס כוחות נִסיים ל'צדיק' החסידי. תחת זאת 'היהודי הקדוש' דגל בתובענות, בהקפדה על חינוך עצמי ביקורתי ונוקב, סיגף את עצמו, וכך הוביל אחריו שושלות חסידיות (פשיסחה, קוצק, גור, איזביצא) הרואות בצדיק דמות מופת לביקורת עצמית ולזיכוך המעשים. מורשת פשיסחה מבקרת בחריפות את התלות, הכפיפות והאמונה העיוורת בכוחותיו המיסטיים של הצדיק החסידי.
בנוסף לאלו, בסיפורים החסידיים מופיע פעמים רבות 'צדיק נסתר'. דמות זו מופיעה כאדם פשוט, בלתי מוערך, שרק צדיקים יודעים את סודו. הרעיון כי קיימים צדיקים נסתרים קדם לחסידות. דמותו של הצדיק הנסתר מבטאת בחסידות את הרעיון כי גם אדם פשוט יכול להיות קרוב ביותר אל הבורא, ולהגיע בתום לבו ובמסירותו אל מדרגת הצדיקים. בנוסף, דמות זו מבטאת האנשה של הרעיון שלפיו הקדושה נסתרת ומתגלה גם במקומות בלתי צפויים.
