סיפורי חסידים בנושא: דבקות

"דבקות" היא צמידות או תחושת קרבה אל אלוהים. היותו של האדם קרוב ו"דבוק" אל אלוהיו היא חוויה דתית יסודית, שבחסידות ניתן לה דגש מיוחד.
התורה מצווה על האדם לדבוק בה': "אחרי ה' אלוהיכם תלכו… ובו תדבקון" (דברים יג, ה). כמה מפרשני המקרא פירשו זאת כציווי לאדם להיות מרוכז תמיד במחשבה על אלוהיו: "שלא תיפרד מחשבתו מן השם" (הרמב"ן). חז"ל, ובעקבותיהם פוסקי ההלכה, נתנו פירוש מעשי שונה למצווה זו – "להידבק" ולהיות צמוד אל תלמידי חכמים. לטענתם, אי אפשר להידבק ממש בקב"ה, ולכן יש לומר שכוונת התורה היא שהאדם צריך לחפש את קרבתם של הצדיקים ותלמידי החכמים.
חכמי הקבלה ראו בדבקות עניין רוחני-מיסטי, שבו הנשמה מתחברת אל מקורה העליון בעולמות הרוחניים. לדעתם, הדבקות אינה רק חוויה רוחנית עמוקה, אלא התאחדות עם האל או עם גילוייו השונים של אלוהים.
הבעל שם טוב ותלמידיו פסעו בעקבות המקובלים, ובתנועת החסידות נוצרו דרכים שונות ומגוונות להגיע ל"דבקות".
הבעש"ט עצמו נהג להתפלל בדבקות, שהייתה בעלת אופי אקסטטי ונלהב – בתנועות גוף חזקות ובקולות. בנוסף, הבעש"ט זיהה למעשה את האמונה עם הדבקות: כשאדם דבק בקב"ה, כל ספקותיו נפתרים ורק כך הוא חווה אמונה. לכן החוויה הרוחנית העזה היוותה עבור הבעש"ט את הדבר המרכזי בעבודת השם של המאמין. בכך שינה הבעש"ט את סולם הערכים המקובל, שבו היו לימוד התורה ושמירת ההלכה המטרות המרכזיות. בעקבותיו טענו החסידים שהדבקות היא הלחלוחית המחיה את התורה והמצוות, ובלעדיה אלו נעשים טפלים.
עוד סבר הבעש"ט שניתן להיות בדבקות ולשאוף אליה גם בשעה שמדברים עם אנשים או עוסקים באכילה או במסחר, מה שנקרא "עבודה בגשמיות". כלומר הוא ותלמידיו ביקשו להגיע למצב שבו הדבקות אופפת את כל הווייתו של האדם. הרעיון הזה נסך התלהבות רבה על כל חיי הפרט והקהילה. הדבקות באה לידי ביטוי במגוון דרכים – בשמחה, בניגונים, בריקודים ובתפילה רועשת ונרגשת.
אצל תלמידו, המגיד ממזריטש, הפכה הדבקות מחוויה אקסטטית לחוויה מופנמת של התבוננות פנימית, מעין מדיטציה עמוקה.
ר' נחמן מברסלב עסק בדבקות המתרחשת בזמן השיחה הישירה שבין האדם ובין אלוהיו, מה שכונה בפיו "התבודדות". ר' קלונימוס קלמן שפירא, אדמו"ר שפעל במאה העשרים, לימד שיטות הגעה אל הדבקות, הדומות למה שמכונה כיום "דמיון מודרך".
החסידים היו מודעים גם למחיריה של הדבקות ולסכנותיה. הסיפורת החסידית עוסקת לא מעט באנשים המשלים את עצמם שהם במצב של דבקות, אך לאמתו של דבר מרמים את עצמם. סיפורים אחרים עוסקים בהעדפת ערך החסד על פני חוויית הדבקות, הנתפסת לפעמים כעיסוק אגוצנטרי. ביקורת נוספת נשמעה על מי שהאקסטזה הנלווית אל הדבקות לקחה אותו רחוק מדי, עד כדי מצבים של חילול ה', כלומר ביזוי עצמי וגרימת זלזול בעולם האמונה הדתית.
בחסידות הופיע המושג דבקות גם ביחס לקשר שבין החסיד והרבי שלו – הצדיק. "דבקות בצדיק" פירושה להיות בקשר אינטנסיבי ועמוק עם הדמות שבעיני החסיד דבק בה' תמיד. דבקותו של החסיד באדמו"ר תוארה רבות כחוויה מרוממת של החסיד, ולמעשה היוותה את לב לבה של הוויי החצר החסידית.
אם כן, הדבקות והשאיפה אל הדבקות ממלאות את כל חייו של החסיד. ההתכנסות בצל הרבי, השירה והריקודים המשותפים והתפילה הנלהבת – כל אלו ואחרים הם אמצעים שבהם משתמשים החסידים כדי להגיע אל הדבקות.