מקווה של תקווה

בן אהוב היה לו למגיד מקוֹזְ'ניץ ושמו משה אליקים. לאחר פטירת אביו הפך לאדמו"ר חשוב.
בהיותו ילד, חלה פעם משה אליקים במחלה קשה, והרופאים התייאשו מלרפאו. והיה אביו המגיד מקוז'ניץ שרוי בצער גדול. כשהגיע זמן התפילה החליט בלבו להסיח את דעתו ממחלת בנו, כדי שיוכל להתפלל מתוך שמחה.
דרש המגיד מקוז'ניץ את דברי הפסוק על אודות הגר וישמעאל, שם נאמר על הגר: "וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים" (בראשית כא, טו).
"שֹיחַ" אינו אלא תפילה, שהיא שיחה עם הבורא. עבור מילה אחת של תפילה בשמחה, ראוי להסיח את הדעת מן הבן החולה. כך דרש המגיד מקוז'ניץ.
במרחק רב משם, בעיר בַּרדיטְשוֹב, הרגיש רבי לוי יצחק במעשיו של חברו, המגיד מקוז'ניץ. מיד הלך ר' לוי יצחק למקווה, וטבל בו. אחר כך אמר: "על ידי הטבילה גרמתי למגיד מקוז'ניץ, אביו של הילד, שישנה את דעתו ויתפלל דווקא על רפואת בנו."
עוד אמר: "על ידי ששינה המגיד מקוז'ניץ את דעתו נעשתה המתקת הדין – מידת הדין נהפכה למידת החסד עבור כלל ילדי ישראל."