היהודי הקדוש מפשיסחה

"היהודי הקדוש" מפשיסחה (ר' יעקב יצחק רבינוביץ') [פשדבורז' 1766 – פשיסחה 1813]
מייסד חסידות פְּשיסחָה
רבי יעקב יצחק היה נצר למשפחת רבנים, והתפרסם כבר מצעירותו כלמדן. תחילה למד אצל רבה של עירו פשֶדבוּרז' ואחר כך באַפּטָא ובישיבות נוספות.
באפטא פגש ברבי משה לייבּ מסַסוֹב שקירבו אל הדרך החסידית. רבי דוד מלֶלוֹב צירפו אל חוג תלמידי החוזה מלוּבּלין, והחוזה הפך לרבו המובהק. ככל הנראה קיבל את הכינוי "היהודי הקדוש"( או בקיצור "היהודי") כי שמו היה זהה לשמו הפרטי של רבו החוזה, יעקב יצחק, והחסידים נמנעו מלהזכיר את שם רבם.
החוזה ראה בו את יורשו וממשיך דרכו, ועוד בהיותו בחצר בלובלין החל במצוות רבו לשמש כאחראי וכמורה של החסידים הלמדנים הצעירים שנכחו במקום.
עד מהרה התברר כי דרכו של "היהודי" שונה מאוד מדרכו של רבו הנערץ, החוזה. בעוד החוזה הדגיש את הקרבה אל הבורא, את ההתלהבות ואת היסוד המיסטי, "היהודי" הדגיש דווקא את העבודה והעמל – בעיקר את המאמץ של לימוד התורה – על פני ההתלהבות וההישגים הרוחניים והרגשיים (סיפור: שכחה). בנוסף, דמותו של החוזה סחפה רבים – פשוטי עם ותלמידי חכמים. אך "היהודי" היה תלמיד חכם למדן, ששאף להחזיר את העיון התלמודי אל החצר החסידית, והחבורה שהתקבצה סביבו הייתה מורכבת מקבוצת עילית של תלמידי חכמים בלבד.. יחד עם הקבוצה הזאת פיתח היהודי הקדוש את הדרך הפשיסחאית, המבוססת על למדנות, עמל ומאמץ, בלי ציפייה ל"השגות" ולתובנות רוחניות. בניגוד לדגש על אהבת השם ללא גבול שהייתה בחצרו של רבו, הדגיש "היהודי" את "יראת השמים" ואת החכמה והעמל. כמו כן הצניע "היהודי" את העיסוק ב"מופתים" ובנסים, שהיה מרכיב מרכזי בחצר שבלובלין (סיפור: הנבואה שלא  התקיימה).
הבדלים אלו הובילו לכך שלבסוף פרש היהודי הקדוש יחד עם קבוצת תלמידים בכירים מחצרו של החוזה, והם הקימו את החצר בפשיסחה. למרות המתח שביניהם, נותר "היהודי" תלמידו של החוזה, ואף שב לתקופות ממושכות אל החצר שבלובלין.
"היהודי" תואר כאדם גדל גוף ובעל כוח פיזי רב, שאת כל מאמציו הפנה ללימוד התורה ועבודת השם (סיפור: להרים את השַׁחַת). כך גם חינך היהודי את תלמידיו למאמץ מתמיד ללא ציפייה לגמול (סיפור: רוצה ורוצה).
"היהודי" נפטר בגיל צעיר, עוד בחיי רבו. בעיני החסידים, מותו בשנות מלחמות נפוליון נכרך במאמץ המשיחי שליווה את החסידות בשנים אלו. באותן השנים נפטרו מורים חסידיים רבים, ומותם קשור בתודעה החסידית למאבק פנים חסידי על דמותו של נפוליון כמי שמקרב את הגאולה או מונע את התקרבותה.
אחרי מותו, מילא את מקומו בנו, ירחמיאל, אולם מרבית חסדיו נהו אחר תלמידו, רבי שמחה בונם מפשיסחה, שהיה לממשיך דרכו. בין תלמידיו נמנו גם רבי מנדל מקוצק, ר' יצחק מוורקי ור' יששכר בר מרדושיץ.
תורותיו של היהודי לוקטו בספרים "נפלאות היהודי", "תפארת היהודי" ו"תורת היהודי".