ר' דוד מלֵלוֹב

רבי דוד בידרמן מלֶלוֹב [ביאלה (?) 1745‏ – ללוב 1814]
מייסד חסידות ללוב.
ר' דוד מללוב היה מן הדמויות החסידיות הנודעות בחסידות פולין של ראשית המאה ה-19. בצעירותו נטה ר' דוד לעסוק בתיקוני הנפש בדרך של סיגופים ושל תעניות קשות, כדרכם של חסידים קדומים ומקובלים. לאחר שהצטרף אל החסידות פסק מדרך זו. ר' דוד פגש ב'אחים הקדושים', ר' זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק, בעת נדודי ה'גלות' שקיימו, ובהשפעתם הצטרף לחסידות. משגדל, היה לתלמידו של ר' אלימלך מליז'נסק, בניגוד לעמדת אביו שהתנגד לדרכה של החסידות.
בליז'נסק התבלט ר' דוד כאחד מחשובי התלמידים, ולפי אחת המסורות, ר' אלימלך מליז'נסק עוד בחייו הכתיר אותו כאדמו"ר הבא. לאחר מותו של ר' אלימלך, דבק ר' דוד בתלמידיו של ר' אלימלך – ר' ישראל 'המגיד מקוז'ניץ' ור' יעקב יצחק 'החוזה מלובלין', אף שהוא עצמו היה מפורסם וגדול בחסידות.
ר' דוד התפרסם ביכולתו לקרב לחסידות 'נשמות גדולות', והקדיש את מיטב מרצו למטרה זו. בהשפעתו הצטרפו לחסידות ר' יעקב יצחק 'היהודי הקדוש' (שלימים היה גם מחותנו), ר' שמחה בונים מפשיסחה, ר' יצחק מוורקה והד"ר חיים דוד ברנהרד, 'האדמו"ר הרופא' (רופא יהודי-פולני ידוע) שחזר בתשובה והצטרף לחסידות.
ר' דוד התפרסם באהבתו הרבה לבני עמו, ואף לכל יצור חי שנקרה בדרכו. דמותו מתוארת באגדה החסידית כדמות אבהית המלאה אהבה לכל אדם מישראל ולכל נברא. אִמרה ידועה בשמו אומרת כי "כל זמן שאוהב אני את בני יותר מבנו של הבלן, עדיין אינני בבחינת אוהב ישראל". האגדה החסידית מציינת גם את רגישותו לבעלי חיים. חסידים סיפרו עליו שבעת היריד היה הולך להשקות את הסוסים הצמאים שבעליהם היו עסוקים בשוק. פעם אחת אמר לעגלון שהכה את סוסו כי לאחר מיתתו יתבע אותו הסוס לדין בבית דין של מעלה: "האם לא תבוש לעמוד בדין עם סוס?!"
ר' דוד הרבה לנדוד בדרכיה של ארץ פולין, ובא במגע עם אנשים רבים – יהודים וגויים, נכבדים ופשוטי עם.
ר' דוד לא השאיר אחריו דבר בכתובים, ורק שנים רבות לאחר מותו כונסו דברי תורתו וסיפורים אודותיו, שרובם עוסקים באהבת ישראל, בספר "מגדל דוד" (פיוטרקוב תר"צ).
בנו, ר' משה מללוב, המשיך את דרכו לאחר מותו. שושלת ללוב עברה לירושלים עם עליית ר' משה לארץ ישראל בשנת 1851. ענפים של חסידות זו עודם פעילים כיום בישראל ובארצות הברית.