בקצה השולחן הדמיוני

רבי דוד מלֶלוֹב נסע להתארח בשבת אצל החוזה מלובלין, אך התעכב בדרך. מכיוון שהשבת עמדה להיכנס נשאר באחד הכפרים הסמוכים ללובלין.
תחילה חש עוגמת נפש גדולה שלא זכה להתארח בשבת אצל החוזה, אבל אז ניחם את עצמו וחשב: "אילו היו כולם יודעים מהי גדולתו וקדושתו של הרבי היו נוסעים אליו מארבע כנפות הארץ, וצריכים היו להאריך את שולחנו של הרבי עד לכפר הזה. ואני, דוד הקטן, שיושב תמיד בסוף שולחן הרבי, בטח הייתי יושב בסוף השולחן כמו שאני יושב עכשיו, אז ממילא אני יושב עכשיו בקצה שולחנו של הרבי."