ר' מאיר מפרימישלן

רבי מאיר (השני) מפרמישלאן [פרמישלאן 1790 – מיקולאיוב 1850]
אדמו"ר חסידי, מגדולי בעלי המופת בחסידות. בפי החסידים נקרא בשם החיבה ר' מאיר'ל.
רבי מאיר היה נכדו של ר' מאיר "הגדול" מפרמישלאן (מתלמידיו של הבעש"ט, עלה לארץ ישראל בשנת 1764) ובנו של ר' אהרון אריה לייב מפרמישלאן.
היה מתלמידי החוזה מלובלין ותלמידו החשוב של רבי מרדכי מקרמניץ (בנו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב). לאחר פטירת אביו בשנת 1813, מילא את מקומו כאדמו"ר.
רבי מאיר נודע בפשטותו ובצניעותו, וכן בפזרנותו לצדקה אף שלעתים היה נזקק בעצמו. בדומה לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב שממנו הושפע, הצטיין במידת אהבת ישראל ובסנגוריה על ישראל, וכמותו היה מלמד זכות גם על פושעים וחוטאים. היה מקורב לפשוטי העם, דיבר בשפתם וגם את דברי התורה שלו התאים לרמתם של השומעים. נהג לפרש את דברי התורה ודברי חז"ל בצורה עממית ובבדיחות הדעת.
מגיל צעיר נודע כבעל 'רוח הקודש' וכבעל יכולת ראייה רוחנית פנימית. רבי מאיר נהג לגלות לחסידיו את הדברים שראה ברוח הקודש, ובכך עורר עליו את כעסם של צדיקי הדור ובראשם רבי אורי ('השרף') מסטרליסק. על אף מתנגדיו היו רבים שהעריצו אותו, כמו הרב יוסף שאול נתנזון ורבי חיים הלברשטם מצאנז שהיה מהבאים לחצרו בפרמישלאן.
בסוף ימיו עבר מפרמישלאן למיקולייב, שם התגורר במשך שבע שנים עד למותו.
לרבי מאיר היו חמש בנות וכולן נישאו לצדיקים נודעים, ובן יחיד בשם רבי צבי שנפטר עוד בחיי אביו. לאחר מותו של רבי מאיר מילא את מקומו רבי חיים אברהם רדליך, אולם חסידות פרמישלאן לא חזרה שוב לימי תפארתה.
רבים מדברי תורתו, אמרותיו השנונות וסיפורי נפלאותיו כונסו בספרים 'דברי מאיר', 'מרגניתא דרבי מאיר', 'אור המאיר' ו'שבחי רבי מאיר'.