נוכחות האל בעולם על פי החסידות
החסידות מבוססת על תורת הקבלה, ובעיקר על 'קבלת האַר"י' (רבי יצחק לוריא, המאה ה-16). האר"י בנה תפיסת עולם מיסטית שבמרכזה רעיון "הצמצום" של האלוהות. כלומר, האל הוא 'מקומו של עולם', והוא ממלא את כל הקוסמוס. בעת בריאת העולם האל ראה שהעולם אינו מסוגל להכיל את האור הגדול, וכדי שתהיה אפשרות קיום לעולם הארצי, הוא "צמצם" והסתיר את אורו מאזור מסוים כביכול. לתורה זו של האר"י ישנן פרשנויות שונות בקבלה ובחסידות. עם זאת, התפיסה החסידית המרכזית היא שהאל עדיין נוכח במלואו בתוך המציאות, ותפקידו של האדם לגלות נוכחות זו ולהכיר בה. כיצד? באמצעות כוונה, טהרת הלב, ועשיית המצוות תוך הכנה נפשית רוחנית. מכאן האמירה החסידית המפורסמת: "היכן מצוי אלוהים? – היכן שמאפשרים לו להיכנס". (סיפור לתת לאלוהים להיכנס)
המגיד ממזריטש, בעקבות רבו הבעל שם טוב, חידד תפיסה זו תוך שימוש באמירה מן הזוהר: "לֵית אתר פנוי מינֵיה" ["אין מקום פנוי ממנו (מהבורא)"]. פירוש הדבר, שגם לאחר שהאל צמצם את נוכחותו לצורך בריאת העולם, ניצוצות של האור האלוהי נותרו חבויים בעולם ובכל חלק וחלק בתוכו. מכאן מתחיל תפקידו של האדם: להכיר ולהתחבר לאלוהות המצויה בכל פינה, בכל ברייה, בכל עץ ובכל אבן. פעולה זו קרויה בחסידות בשם 'העלאת ניצוצות', שעניינה גילוי הניצוצות האלוהיים והעלאתם אל שורשם העליון באמצעות עבודה רוחנית. גם תהליך הגאולה (ע"ע) על פי אבות החסידות (במיוחד על פי רבי נחום מטשרנוביל, תלמיד הבעש"ט), מתקדם בהתאם להעלאת הניצוצות. לכל אדם מישראל יש חלק בקירוב הגאולה אם הוא ממלא את חלקו ותפקידו ומתקרב לבורא על פי יכולותיו, ובכך הוא מנכיח מחדש את הבורא בעולם. הגאולה השלמה תתרחש כאשר יושלם תהליך זה של חשיפה ו'העלאת הניצוצות'.
את 'העלאת הניצוצות' עושים באמצעות עיסוקים "גשמיים" כביכול, אך תוך כוונה. אכילה מקודשת, בעיקר בשבתות, ניגון בכוונה, סיפור סיפורי צדיקים גם אודות ענייני החומר, ועוד. מלבד כל אלה, על פי מורשת הבעל שם טוב, גם בעת התפילה (ע"ע התפילה בחסידות) מתרחשת 'העלאת ניצוצות'. כאשר באות על האדם 'מחשבות זרות' בכוחו להעלות אותן לשורשן האלוהי, מכיוון שהאלוהות מצויה גם בהן למרות חומריותן ופחיתותן. כך כתב תלמידו המגיד ממזריטש: "כאשר באה מחשבה זרה צריך להתעורר מאוד ולהעלותה בקודש עם אותן מחשבות קדושות שמכוון ומייחד ועם הדיבורים שהוא מדבר" ('אור תורה', אות קכג) (סיפור תפילת השדה).
נמצא שאחד מעקרונות התפיסה החסידית הוא הסרת החַיץ שבין עולם החומר ועולם הרוח. בכל דבר חומרי ופשוט מצוי ניצוץ אלוהי, ועל כן ההתבוננות בתופעות הטבע, ולו הגשמיות ביותר, כמוה כהתבוננות באל עצמו והיא הדרך להשגתו. לפיכך נהג הבעל שם טוב להתבודד בחיק הטבע, וחש את נוכחות האל בכל עץ, בעל חיים, פלג מים או סלע, והשיג באמצעותו השגות רוחניות. כל הבריאה כולה היא נוכחות אחת, בעלת יסוד אלוהי אחד, אלא שהוא מופיע בצורות שונות ובחפצים שונים הנראים בעינינו כנפרדים זה מזה.
השקפה זו היא אבן פינה לעבודת השם ובסיס לסיפורים חסידיים רבים. רבי נחמן מברסלב פיתח זאת בכיוון של 'שירת העשבים', המכריזים על הניצוצות האלוהיים שבתוכם. על רבי שמחה בּוּנים מפשיסחה אותו לתלמידיו ואמר: "הבורא יתברך מצוי אף בגרגר זה, והוא שקבע את מקומו דווקא כאן, וכל המפקפק בדבר אינו בגדר יהודי מאמין".
