המשכיות ומרד בחסידות
מאז המאה ה-19, הנהגת השושלת החסידית עוברת מאב לבן, ולעתים רחוקות – מרב לתלמיד. הכפיפות כלפי הרבי היא עיקר גדול בחסידות, ואך טבעי הוא שקבוצות חסידיות ביקשו להמשיך את דרכו של הרבי באמצעות מי שראו בו ממשיך ישיר – בן או תלמיד.
אולם לא תמיד דגלה החסידות בהמשכיות, ולעתים בחרו החסידים דווקא בתלמיד שסלל לעצמו דרך משלו באופן המנוגד לדרך רבו. נקודה זו נוגעת בדילמה עקרונית שליוותה את החסידות מתחילת דרכה: מצד אחד, ערך האינדיבידואליזם בחסידות והדרישה לסלול נתיב אישי אל האל. מצד שני, חשיבותו של ה'צדיק' כאמצעי מקשר בין החסיד לבין האל. התנגשות ערכית זו היא הבסיס הן לתופעות של המשכיות והן של מרד בהורשת הנהגת החצר.
יש לציין כי לא תמיד מדובר ב'מרד' במובן המקובל. היו גם היו תלמידים שהעריצו את רבם, אך תוך כדי כך אחזו בדרך עצמאית. משום כך אנו מוצאים הבדלים בין הבעש"ט לבין תלמידו 'המגיד', בין 'המגיד' לתלמידו ר' אלימלך מליז'נסק, וכן הלאה. תופעה זו הביאה לגיוון ולריבוי דרכים בתוך תנועת החסידות, ככל שזו גדלה והתפתחה במהלך המאה ה-19.
פעמים אחדות גרמו ההבדלים העקרוניים שבין מורה ותלמידיו למתח גלוי ואף לנתק בין מורים ותלמידיהם. דוגמה מפורסמת לכך היא חסידות פשיסחה שבפולין, שמייסדה רבי יעקב יצחק ('היהודי הקדוש') מרד במורו ורבו 'החוזה מלובלין'. רבי יעקב יצחק פרש מחצר רבו בראש קבוצה של תלמידים בכירים, והקים חצר נפרדת בעיר פשיסחה. המתח הגלוי בין הרבי לחסידיו שמרדו בו שיקף את הדגשים השונים שנוצרו בין הקבוצות. בחצר של פשיסחה התרחקו מן העממיות והמיסטיות שאפיינו את חצרו של 'החוזה', והעדיפו קבוצה איכותית ומצומצמת של אנשי מעלה למדנים. למשל, הם העדיפו את חקירת האמת הפנימית שבלבו של אדם תוך מיגור הזיוף והאינטרסים הזרים.
לעתים אירע שלאחר פטירת הרבי התארגנה קבוצת חסידים בעלי השפעה ובחרה באדמו"ר אחר שאינו בנו של הרבי. כך קרה בחסידות קוצק לאחר מותו של הרבי מנחם מנדל, כאשר גדולי החסידים בחרו דווקא ברב יצחק מאיר אלתר מגור, ולא בבנו ממשיכו רבי דוד מורגנשטרן. הם ראו דווקא בתלמיד את ממשיך הדרך הראוי, יותר מאשר בנו של הרבי. בחצרו של הרבי מקוצק התרחשה מרידה עוד בחייו, בהנהגת רבי מרדכי יוסף ליינר, שפרש מהחצר יחד עם מאות חסידים ותלמידים והפך לאדמו"ר עצמאי באיזביצ'א. הסיפור הִכה גלים ביהדות פולין, ורבות נכתב במחקר ובפולקלור על מניעיו של הרבי מאיז'ביצא מבחינה רעיונית, על סגנון ההנהגה השונה, וכן על הנסיבות שבהן פרש מהחצר.
קיימת מסורת חסידית בדבר 'ההליכה אחר האמת הפנימית' גם כנגד סמכות. החשיבה החסידית גורסת שהחתירה לאמת עצמאית חשובה מהכול, ויש לשאוף אליה גם במחיר פיצול החצר. היו גם כאלה שראו בכך את התגלמות השפעת הרבי על תלמידיו. כלומר, אם התלמיד רוצה ללכת בדרך עצמאית אף כנגד רבו, יש לראות בכך תוצאה רצויה מהשהות בחצר רבו, והפנמה גמורה של תורת החסידות המבקשת מן האדם לחתור אל האמת שלו בעבודת השם.
ההסבר הרעיוני הקבלי הוא כזה: הצדיק החסידי נתפס בחסידות כציר מרכזי וכ'צינור' המעביר את השפע האלוהי המגיע אל העולם. בראש ובראשונה הוא משמש 'צינור' עבור חסידיו הקרובים שקשרו את חייהם בדמותו של הצדיק, אולם ה'צינור' משדר אותות רגישים מאוד וייחודיים מאוד, עד שלא כל חסיד מסוגל לקלוט את ה'תדר' הזה, אם מפני דרגתו, ואם מפני שנשמתו מורכבת בצורה אחרת וקולטת אותות אחרים. לפיכך, אם רואה האדם שמורה פלוני אינו 'משורש נשמתו' שלו, ואינו מהווה עבורו צינור להימשכות שפע אלוהי, אזי רשאי הוא לבקש לו רבי אחר או ללכת בדרך עצמאית.
המנגנון הזה מופיע לא רק בהיבט המיסטי, אלא גם בהיבט החינוכי והפסיכולוגי – כל מורה חסידי סלל דרך חינוכית ורוחנית בסגנונו הייחודי, ועל החסיד לדעת למצוא את המורה המתאים לו.
