ר' שניאור זלמן מלאדי

רבי שנֵיאוֹר זַלמַן מליאַדי, [לוז'נה 1745 – הדיץ 1813]
מייסד חסידות חב"ד, ומחבר ספר התניָא, מכונה גם "האדמו"ר הזקן" ו"בעל התניא".
מגיל צעיר נודע ר' שניאור זלמן כ"עילוי" וכתלמיד חכם. זמן קצר לאחר נישואיו, בטרם מלאו לו עשרים, הצטרף לחצרו של המגיד ממֶזריטְש, והפך לאחד מחבורת תלמידיו הקרובים (סיפור: אני פה בגלל אשתי).
לאחר פטירת רבו בשנת 1772, החלו תלמידים להתקבץ סביבו, והוא הפך לרבי נודע ומרכזי באזור הולדתו שבליטא (סיפור: למה באים אלי?).
רבי שניאור זלמן היה תלמיד חכם מובהק בתורת הנגלה והנסתר ומנהיג ציבורי חשוב. לאורך שנים ארוכות עמל על כתיבתו של ספר "שולחן ערוך" מעודכן, ובו פסקי הלכה מקוריים לרוב. ספר זה, שעל פי המסורת החל בו במצוות רבו המגיד ממזריטש, אבד ברובו בשריפה, ורק כשליש ממנו שרד. יצירה זו נקראת כיום "שולחן ערוך הרב".
שיטתו החסידית נטתה אל דרך העיון וה"התבוננות", שלפיה על האדם להעמיק בעזרת המחשבה בהבנת נוכחותו של האל בעולם הנגלה לעין (סיפור: על הרצפה). דרך זו עומדת בניגוד מסוים להתלהבות הרגשנית הסוחפת את האדם, ומדגישה את היותו של המוח "שליט על הלב". שמה של החסידות – חב"ד – נגזר מראשי התיבות של הספֶרות הקבליות "חכמה, בינה ודעת", המציינות את כוחותיו השכליים והמנטליים של האדם.
בהמשך לכך, פיתח ר' שניאור זלמן סגנון ייחודי של דרשות עיוניות חסידיות ארוכות, הדורשות מן הלומד היכרות מעמיקה עם מושגים קבליים וידע נרחב בלימוד התורה. את עיקרי שיטתו בחסידות שטח ר' שניאור בספרו "ליקוטי אמרים" (הידוע בשמו "התַּניָא") שיצא לאור עוד בחייו בשנת 1797. ספר התניא הוא ניסיון ייחודי לנסח את תפיסת העולם הקבלית-חסידית באופן שיטתי ומאורגן. הספר עוסק בנוכחותו של האל בעולם הגשמי, ובקשר שבין העיקרון הזה לדרישות ההלכתיות והרוחניות מן האדם. בין השאר, הספר עוסק במושג "בינוני", הלא הוא האדם שבאופן מהותי אינו צדיק או רשע. אדם כזה מתמודד כל חייו עם "הנפש הבהמית" היסוד החומרי והתאוותני שבחייו, ומנסה להשליט עליו את "הנפש האלוהית" שנמצאת בו. הוא נעזר לשם כך בתורה ובמצוות, אך גם בהבנה מעמיקה של הכוחות האלוהיים שבמציאות ובהתרגשות הלב הנובעת מכך. הספר השפיע רבות על חסידים לאורך הדורות, והפך לאחד מספרי היסוד בתורת החסידות.
בנוסף, ר' שניאור זלמן הותיר אחריו כתבים רבים נוספים שיצאו לאור לאחר פטירתו, ובהם מאמרים ודרשות חשובות.
לאורך חייו כאדמו"ר התמודד ר' שניאור זלמן עם ההתנגדות העזה לחסידות מבית מדרשו של הגאון מווילְנָה. על פי המסופר, ניסו ר' שניאור זלמן ורבי מנחם מנדל מוויטֵבְּסק לפגוש את הגאון מווילנה כדי לשכנעו שלא להחרים את תנועת החסידות, אך הפגישה לא התקיימה לבסוף.
לאחר עלייתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק לארץ ישראל, הפך ר' שניאור למנהיגם של החסידים ברוסיה הלבנה והחל לגבש סביבו תלמידים ולפתח את שיטתו הייחודית בחסידות. בשל כך, הפך ר' שניאור זלמן למטרה ללחצם של המתנגדים לחסידות. מתנגדיו הלשינו לשלטונות הרוסיים כי הוא שולח כספים לארץ ישראל ומסייע בכך לכאורה לאימפריה העות'מאנית. כתוצאה מהלשנה זו, הוא נאסר בשנת 1798 בסנט פטרסבורג, אך בהשתדלות החסידים שוחרר כעבור מספר שבועות. תאריך שחרורו הסופי מן המאסר חל בי"ט בכסלו, יום השנה לפטירת המגיד ממזריטש, ויום זה נחוג עד היום בחסידות חב"ד. לאחר מאסר קצר נוסף עבר לעיר ליאדי שעל שמה הוא נקרא.
במהלך מלחמת נפוליון ברוסיה תמך ר' שניאור זלמן באופן מופגן בצאר הרוסי. בשל כך, עם התקדמות הכוחות הצרפתיים, נאלץ ר' שניאור זלמן לברוח מליאדי לעומק רוסיה. במהלך הבריחה חלה ונפטר בעיר הַדיץ שליד פולטווה.
לאחר פטירתו התקבצו החסידים סביב בנו ר' דוב בער ("האדמו"ר האמצעי"), וסביב תלמידו ר' אהרן הלוי מסְטרַשילְיא. בנו של ר' שניאור זלמן התיישב בעיירה לוּבַּביץ', וצאצאיו המשיכו להוביל את חסידות חב"ד. כיום נודעת חסידות חב"ד בפעילותה בכל רחבי העולם היהודי.