חסידות והיחס לגויים
החסידות נוצרה והתעצבה בסביבה זרה שבה היהודים היו מיעוט בתוך רוב שאינו יהודי. יחסיה של החסידות כלפי הסביבה הגויית נגזרו בדרך כלל מתפיסות יסוד עתיקות שליוו את העם בשנות הגלות הארוכות, והושפעו מן הסבל הרב שסבל העם היהודי בסביבה עוינת. עם זאת, בשל השפעתה של הקבלה על החסידות, התפתחה בתנועה זו תפיסה ייחודית אודות המשמעות המטפיזית והרוחנית של 'הגוי' בעולם ותפקידו של הגוי ביחס ליהודי.
בין הרעיונות הקבליים, תורת 'שבירת הכלים' שפיתח האר"י השפיעה באופן בולט על החסידות. על פי תורה זו, האור האלוהי התפזר בעולם והוא קיים כ"ניצוצות" ורסיסים שהגיעו לכל מקום, אפילו למקומות המזוהים עם הרוע והפחיתות. בהמשך לכך, ראתה החסידות את התפקיד המוטל על האדם, ועל היהודי בפרט, לאתר ו'להעלות' ניצוצות אלוהיים אלה החבויים בקרב הגויים ולהשיבם למקורם האלוהי. בכך עשוי היהודי לחזק את כוחות הטוב שמהם התפזרו הניצוצות ולהחליש את כוחות הרע הניזונים מניצוצות אלה. תפיסה זו אופיינית גם לגישתה של החסידות אל עולם החומר ולנטייתה 'לקדש' ו'להעלות' את כל תחומי החיים אל צד הקדושה, משום שגם בהם גנוזים ניצוצות אלוהיים.
החיים לצד הגויים אפשרו לצדיקי החסידות להתבונן בשכניהם כמייצגי עולם החומר המכיל ניצוצות אלוהיים, שניתן לאתר אותם ולהשיבם אל מקורם האלוהי. מתוך גישה זו נהגו הם לאמץ מן הסביבה הנוכרית ניגונים שונים, סיפורים עממיים ואמרות חוכמה כאשר זיהו בהם 'ניצוץ אלוהי'. לפי תורת החסידות, הסיפור או הניגון באו מלכתחילה ממקור קדוש, והניצוצות הקדושים עדיין גנוזים בהם. בכוחו של הצדיק להעלותם ולתקנם ולהפכם שוב למכשיר של עבודת ה', כשם שהוא מקדש את כל תחומי החיים האחרים.
בסיפורים שונים מופיעים גם גויים פלאיים שחבויים בהם 'נשמה גבוהה' ואפילו 'צדיק נסתר'. הבעש"ט טען שגוי כזה מסוגל אפילו להעלות ניצוצות בכוחות עצמו. לדבריו, גוי שאכל מאכל ובכוח אותו מאכל עשה לאחר מכן פעולה טובה עבור יהודי, גם זו פעולת 'העלאת ניצוצות' קדושים.
פן נוסף של יחס לגוי מופיע בשם הבעש"ט, שהסביר כי במסגרת עבודת ה' של היהודי, עליו להחדיר בלבו ענווה ולהפנים שאינו חשוב יותר מברואים אחרים, מבעלי חיים או מבני אדם שאינם יהודים. "אל יאמר בלבו שהוא גדול מחברו… ויחשוב שהוא ותולעת ושארי בריות קטנות הם חשובים כמו חברים בעולם – שכולם נבראים ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך, ודבר זה יהיה תמיד במחשבתו" (צוואת הריב"ש, יב).
משהו על 'ניצוצות' חיוביים המצויים אצל גויים, ניתן ללמוד מדברי רבי מנחם מנדל מלובביץ', שאמר: "בזמן שהשם נתן את התורה, לא כל הגויים סירבו לקחת את התורה. אלא לפי שהרוב שאמרו 'נעשה ונשמע' היו יהודים, לכן קיבלו את התורה, אבל אצל הגויים היה גם מיעוט שרצה לקבל התורה, ואותו מיעוט מהגויים שרצו לקבל את התורה התגיירו לבסוף, והמיעוט מהיהודים שסירבו לקבל, השתמדו לבסוף".
גם החוזה מלובלין תיאר כי בין הגויים חבויים ניצוצות קדושים ונשמות גבוהות, ואלו הם "חסידי אומות העולם". ברוח זו תיאר גם רבי מנחם מנדל מקוצק כיצד אימצו הגויים תכונות חיוביות מן היהודים ששהו ביניהם בגלות.
לצדן של אמירות מעין אלו, מצויות בחסידות גם גישות העוסקות בהבדל המהותי שבין יהודי וגוי. רבי לוי יצחק מברדיטשוב עסק רבות בפער זה והדגיש אותו כדרך ללמד זכות על עם ישראל. גם בן דורו, רבי שניאור זלמן מליאדי, דימה בספרו 'תניא' את הגוי לתכונות המזוהות עם ה"אגו" ועם חוסר היכולת להגיע ל"חסד" אמיתי.