סיפורי חסידים בנושא: פדיון שבויים

"אין לך מצוה רבה יותר מפדיון שבויים" קובע הרמב"ם בספר ההלכה 'היד החזקה' (הלכות מתנות עניים, ח, י), ואכן מצווה זו הייתה לעיקר גדול וחשוב במסורת היהודית, בעיקר עקב תלאות הגלות והרדיפות. 'פדיון שבויים' שזור היטב בביוגרפיה של העם היהודי כאחד מסממני הסולידריות היהודית ההדוקה.
במאות ה-18 וה-19 הצטיינו בכך כמה וכמה מצדיקי החסידות, מתוך מעורבותם החברתית בצרותיהם של היהודים הכפריים במזרח אירופה, שהסתבכו לא אחת עם 'הפריץ' (האציל בעל האחוזות). במשך דורות רבים היו כל היהודים ושכניהם הגויים חייבים בתשלומי מסים קבועים לאציל המקומי, ה'פריץ'. בנוסף, מקובל היה כי יהודי ניהל את עסקיו של ה'פריץ', וחכר ממנו טחנת קמח, בית מזיגה או סחר עצים תמורת תשלום מס. אלו שלא עמדו בתשלומי המסים היו מושלכים לא פעם לכלא או לבור שבי ועמדו בפני ייסורים קשים וסכנת מוות. ה'פריץ' נהג מפעם לפעם להטיל מס שרירותי על קהילות יהודיות ועל יחידים, בעיקר לשם כיסוי חובותיו עקב עסקי הימורים. אם היהודי לא עמד ביעד ושילם בזמן – הושלכו הוא ומשפחתו לכלא. סכנת מאסר נשקפה גם מן השלטון הרוסי המרכזי. לא אחת נאסרו יהודים בעקבות הלשנה שנעשתה בתוך הקהילה היהודית. הלשנות כאלו התרחשו גם בשל האיבה שבין החסידים והמתנגדים.
שחרור השבויים דרש בדרך כלל גיוס כסף רב, שנועד עבור השחרור בערבות ועבור שוחד לפקידי השלטון. סכומים אלו היו בדרך כלל גבוהים מיכולת הגיוס של קהילה יהודית אחת, ולכן צריך היה לקיים מסע של גיוס כספים מקהילות רבות. מנהיגי החסידות התגייסו למטרה זו, ובנדודיהם מעיר לעיר גייסו את כוחם ואת השפעתם כדי לפעול למען השבויים באמצעות גיוס כספים או בהשתדלות אחרת. פעילות זו הייתה מרכיב משמעותי בפרסום שמם כמנהיגים, שלצד הדרכתם הרוחנית דואגים גם לישועה גשמית, לשלומו ולפרנסתו של כל יהודי באשר הוא.
מצוות פדיון שבויים קיבלה גם משמעות סמלית בתורת החסידות, שבה מוזכר כי מצווה זו עוסקת בהשבתם של חלקי חיים שהתפזרו ללא תועלת ו"נפלו בשבי היצר הרע" – בחזרה אל הקדושה. רעיונות אלו קשורים בתפיסה החסידית את 'פגם הברית' – הפגם הנוצר מזרעו של האדם שיצא ממנו בעבירה. על פי החסידים והמקובלים זהו פגם חמור, שתהליך תיקונו מקביל לפדיון שבויים. לכן פדיון השבויים מייצר תהליך קוסמי של השבת 'שבויים' ונידחים אל מקומם.
מצוות פדיון שבויים זכתה למעמד בחסידות גם בשל רעיון קבלי. על פי משנת רבי נחמן מברסלב, "עַל יְדֵי פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים נִתְקַבֵּץ נִדָּחָיו שֶׁל הַפּוֹדֶה". הדברים רומזים לרעיון 'שמירת הברית', על פיו זרעו של אדם שיצא ממנו בעבירה הופכות ל'נידח', והנשמות שראויות היו להיברא ממנו נמצאות ב'שבי'. על ידי מצוות פדיון שבויים זוכה הפודה לתיקון, כי מתעורר תהליך קוסמי של קיבוץ הנידחים הללו והשבתם למקומם בהיכל הנשמות.
מגדולי החסידות המזוהים במיוחד עם נדידה בקהילות ישראל ופדיון שבויים: רבי אריה לֶייבּ שרה'ס – מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, רבי משה לייב מסאסוב, וכן רבי אריה לייב משפולי (הסבא משפולי – ע"ע), גם הוא מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד.