רבי מנחם מנדל קאליש מווּרקי [ז'וריק 1819 – וורקי 1868]
האדמו"ר השני בשושלת וורקי ובנו של מייסד החסידות, ר' יצחק מוורקי.
חסידים מספרים שכבר בילדותו ניבאו לו גדולות. לפי המסורת החסידית, הביאוֹ אביו בעודו ילד אל רבי שמחה בונים מפשיסחה, שאמר עליו "עתיד זה להנהיג אלפי חסידים".
בילדותו הרבה להתבודד ולעסוק בתורה בהסתר. ה"מלמד" שלו התלונן שאין הוא לומד מספיק, וגם אל "שולחן" אביו האדמו"ר היה מגיע רק לעתים רחוקות. למרות זאת, זכה רבי מנחם מנדל להערכה רבה מצד אביו, שהבין כי בנו בחר לו בדרך חסידות נסתרת ומופנמת.
לאחר נישואיו פתח לו חנות קטנה שאותה ניהלה אשתו, ואילו הוא היה מסייע לה פעם בשבוע ביום השוק. בשאר הזמן נהג רבי מנדל לשהות בין החסידים ולהרבות בסעודות. היו שביקרו אותו על אורח חייו שנראה בעיניהם פשוט ובטלני, אף על פי כן התרכזה סביבו עדת חסידים נבחרת שאותה הנהיג ברוח רבי מנחם מנדל מקוצק: מסירות מוחלטת לאמת ולעבודת ה', בדרך נסתרת ובלי לגלות את ההתלהבות כלפי חוץ. חבורת חסידים מובחרת זו נקראה "לייבּ-גווַארדיה", כלומר "חבורת אריות", וביניהם נמנו מחשובי חסידי אביו, ובהם רבי דב בעריש מביאלה.
בשנת 1848 נפטר אביו, רבי יצחק מוורקי, וחסידות וורקי התפלגה. מקצת החסידים נהו אחרי אחיו הבכור רבי יעקב דוד, שהנהיג חצר חסידית באמשינוב. רבי מנדל עצמו סירב לקבל את עול ההנהגה ולכן הוכתר לאדמו"ר רבי שרגא פייבל מגריצא שנפטר זמן קצר אחר כך. בלחץ רבי מנחם מנדל מקוצק, הסכים רבי מנדל לכהן כאדמו"ר בוורקי ואלפי חסידים נהרו לחצרו.
חסידותו הייתה מיזוג של דרך וורקי וקוצק; אהבת הרֵע והקפדה על המצוות שבין אדם לחברו מחד, ודבקות בערך האמת ובעבודה ה' הפנימית מאידך.
בתקופתו בלטה בקרב חסידיו האחדות ואהבת הרֵעים, והחסידים נהגו לערוך סעודות שמחה רבות. חסידים מספרים שכאשר היו מקניטים את חסידי וורקי על התנהגותם, היו משיבים כנגד המבקרים בשירו של רבי מנדל: "אל נדאג מיום המחר, נתקן את מה שהיה אתמול, לא מתפללים ולא לומדים אבל את ה' אין מקניטים…" (סיפור 600)
רבי מנדל מוורקי נהג למעט בדברים, וכאשר השמיע דברי תורה הם היו קצרים, חריפים ונוקבים. רבי מנדל התפרסם בשתיקתו ולכן כונה "הרבי השתקן". חסידים מספרים שפעם אחת שהה אצל רבי מנדל תלמידו רבי בעריש מביאלה ושעה ארוכה ישבו זה אצל זה ושתקו… כשיצא רבי בעריש אמר: "לא הצלחתי להוציא ממנו דבר, אבל הוא הוציא ממני את הכול…" (סיפור 183)
אצל רבי מנדל מוורקי הייתה השתיקה דרך בעבודת ה'. זו הייתה שתיקה "פעילה" שהייתה לה השפעה רוחנית כבירה על מי שהיה מצוי במחיצתו. מסופר שפעם אחת ישב רבי מנדל מוורקי כל הלילה עם חסידיו ושתק ואיש לא דיבר, אבל הכול הרגישו התרוממות רוח כבירה.
לאחר פטירתו ממחלה קשה, התפלגה חסידות וורקי – מרבית החסידים נהו אחר בחיר תלמידיו רבי דב בֶּעריש מבְּיַאלה, חלק אחר הלך אחרי חתנו רבי יעקב יהודה, ומקצת החסידים הכתירו כרבם את בנו של רבי מנדל, רבי שמחה בונים מאוֹטְווֹצְק.
חלק מדברי תורתו התפרסמו בספר "אהל יצחק" ובספר "בית יצחק".
