ריח העברה

לפני שיצא שמו ברבים ערך רבי אלימלך מליזַ'נְסק נדודי "גלות". הוא שוטט בעיירות ובכפרים כשהוא לבוש כאדם פשוט, וחגורה עשויה תבן הייתה סביב המעיל הקצר שנהג ללבוש. קומתו הייתה גבוהה מאוד, ובזקנו היו סבוכות שתי צמות.
באחד הימים הגיע ר' אלימלך לעיר זַרנוֹבְצה (זרנובייץ) וביקש רשות מאחד מפרנסי העיר לשאת דרשה בבית הכנסת. ואולם הפרנס, שחשב שהוא איש פשוט, לא הרשה לו לעשות זאת. ר' אלימלך שב והפציר בו, אך הפרנס עמד על דעתו ודחף אותו אל מחוץ לביתו.
והנה לאותו פרנס היה בן יחיד, עלם צעיר רך לבב ושמו אבנר. כאשר ראה הבן כי אביו סילק את היהודי המוזר מביתו, פנה אליו ואמר: "אבי יקירי, מה אכפת לך אם יישא העני הזה דרשה וירוויח על ידי כך כמה זהובים? אם כל כך הִרבה העני להפציר בך, מן הסתם יודע הוא כיצד לשאת דרשה."
הסכים הפרנס לשמוע בקול בנו האהוב, נתן לרבי אלימלך רשות לדרוש בבית הכנסת ושלח אותו אל השמַש. עוד באותו היום יצא השמש, כנהוג באותה עיר, ודפק על הדלתות כדי להודיע כי "מגיד", דרשן נודד, ידרוש היום בבית הכנסת.
כל בני העיר התאספו בבית הכנסת, ורבי אלימלך – שנראה בעיניהם זר ומוזר – עלה על הבימה. הביט האיש הזר בבני העיר והפנה את ראשו כה וכה כמחפש מישהו, אך לא הוציא מילה מפיו.
לבסוף שאלו אותו הנוכחים: "למה אתה מחכה ואת מי אתה מחפש? הלוא כל יהודי העיר נמצאים כאן."
השיב ר' אלימלך: "סירחון אני מריח – סירחון של ניאוף."
כששמעו זאת הנאספים בערה בהם חמתם והם ביקשו להכותו. מיד קפץ ר' אלימלך מעל הבימה, נמלט החוצה והחל לברוח, ובני העיר רצים אחריו. לא בדרך ישרה רץ ר' אלימלך אלא בדרכים עקלקלות, בין הסמטאות ובשולי הבתים. לבסוף, הגיע אל בית רחב כאורווה, והוא פתוח ומפולש משני צדדיו. כשבאו בני העיר בריצתם אל הבית, מצאו בו את השוחט עובר עבֵרה עם אישה גויה.
כשראו זאת הבינו את מי חיפש הדרשן העני ולמה התכוון כשהריח ריח ניאוף, וחדלו מלרדוף אחריו.
באותם הרגעים המשיך ר' אלימלך לרוץ הלאה בכל כוחו, ולא ידע כי איש אינו רודף אחריו. כל זאת ראה אבנר, בנו הצעיר של הפרנס. אף שלא הבין מה בדיוק אירע, ריחם על הדרשן העני שלא זכה לקבל תשלום עבור הדרשה. רץ אבנר אחרי ר' אלילמלך וצעק בקול: "עמוד, עמוד! איש אינו רודף אחריך עוד!"
עמד ר' אלימלך ופנה אל הנער – "מה אתה רוצה בני?" שאל.
השיב אבנר: "אם היה כבודו משלים את הדרשה בוודאי היה מקבל תשלום עבורה, ועכשיו אחרי שרדפו אחריך וסילקו אותך מן העיר, לא ירצו לשלם לך את שכרך. אתה בוודאי זקוק לכסף, על כן אמרתי בלבי שאשלם לך אני, שכן אינך אשם בכך שלא הניחו לך לדרוש."
התבונן בו ר' אלימלך ואמר לו: "הלוא הכסף הזה שאתה מבקש לתת לי הוא כספו של אביך ואין לך רשות לתת לי אותו בלי הסכמתו."
"לא," השיב העלם, "הכסף – כספי הוא. אבי נותן לי בכל יום ויום סך של ארבעה זהובים וכבר חסכתי מהם סכום גדול."
אמר לו ר' אלימלך: "אם כך אפוא אקח מידך את הכסף."
נתן לו העלם שמונה זהובים ואמר לו: "הנה, זה הסכום שמשלמים במקומנו עבור דרשה."
"בני, במה אברכך?" שאל אותו ר' אלימלך.
השיב לו: "יברך אותי כבודו כרצונו."
נתן ר' אלימלך את ידו על ראש העלם ובירך אותו כי ברבות הימים יהפוך אבנר למחותנו, וילדיהם יינשאו זה לזה. אחר כך הלך ר' אלימלך לדרכו, ולא ידע אבנר מיהו האיש שבירכו ומה שמו.
שנים רבות עברו. אבנר נודע לאדם נכבד ועשיר, ואחת מבנותיו או נכדותיו השתדכה עם חתן צעיר, שהיה מבני בניהם של שני צדיקים חשובים – רבי אברהם יהושע הֶשל מאַפְּטָא ורבי אלימלך מליזַ'נְסק. אורחים רבים הגיעו לחתונה החשובה, והיא נודעה לימים בשם "החתונה מזַרנוֹבְצה". בין הבאים היו גם החוזה מלוּבּלין, "היהודי הקדוש" מפְּשיסחָה, ועוד שבעים אדמו"רים וצדיקים בבגדיהם הלבנים. גם סבו האחד של החתן, ר' אברהם יהושע הֶשל, בא אל החתונה, ואילו סבו השני של החתן – ר' אלימלך – כבר לא היה בחיים בשעת החתונה.
מיד כשבא ר' אברהם יהושע השל אל האכסניה שהוכנה עבורו בעיר, שלח לקרוא לאבנר. רצה הרבי לדעת, מפני מה זכה אדם זה להפוך למחותן של אדמו"רים חסידיים חשובים, ובפרט לרבי אלימלך מליז'נסק. כשבא אבנר לפניו ביקש ממנו הרבי כי יספר לו על מעשיו ודרכיו.
סיפר אבנר כיצד זוכה הוא לעסוק בהכנסת אורחים, וגם צדקה נותן הוא כהוגן ואף לומד תורה. הקשיב ר' אברהם יהושע השל ואמר: "לא משום כך זכית."
המשיך אבנר וסיפר על מעשיו הטובים, ובתוך דבריו הזכיר דברים שעשה בשנים שעברו ועוד קודם להן, עד שנזכר וסיפר המעשה כיצד סייע לעני הדרשן.
אמר לו ר' אברהם יהושע הֶשל: "תאר לי, כיצד נראה עני זה."
"גבוה מאוד היה, לבוש כאיש פשוט בחגורה של תבן על מעיל קצר, וגם שתי צמות היו סבוכות בזקנו," אמר אבנר.
– "דע לך כי את ר' אלימלך מליז'נסק פגשת אז," אמר לו ר' אברהם יהושע השל, "ועל ידי הברכה שבירך אותך זכית לכל זאת."