והנה, נשליך כעת את מעשה החכם, ונתחיל לספר את מעשה התם:
התם הנ"ל למד מלאכת עיבוד עורות וסנדלרות. ומכיוון שהיה תם, למד זמן רב עד שתפס את המלאכה. וגם אז, לא היה בקי באומנות זו בשלמות. ונשא אישה, והתפרנס מן המלאכה. ומכיוון שהיה תם ולא היה בקי במלאכתו כל כך, על כן הייתה פרנסתו בדוחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכול, כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה מכיוון שלא היה יכול לעשות אומנותו בשלמות. רק בשעה שהיה עוסק במלאכתו, בזמן שהיה נוקב במרצע ומכניס ומוציא את החוט העבה של התפירה כדרך הרצענים, היה נוגס בתוך כך בחתיכת לחם ואוכל.
ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים.
היה אומר לאשתו: "אשתי, תני לי לאכול." והייתה נותנת לו חתיכת לכם ואכל. ואחר כך היה אומר: "תני לי את הרוטב עם הקטניות." והייתה נותנת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: "כמה יפה וטוב מאוד הרוטב הזה!"
וכן היה מצווה לתת לו הבשר, ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ועל כל מאכל ומאכל שביקש הייתה נותנת לו חתיכת לחם. והוא התענג מאוד מזה ושיבח מאוד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן ועשוי כהלכה, כאילו היה אוכל את אותו המאכל ממש. ובאמת הרגיש באכילתו את הלחם את טעמו של כל מאכל ומאכל שרצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.
וכך היה מצווה: "אשתי, תני לי שיכר לשתות." ונתנה לו מים. והיה משבח: "כמה יפה השיכר הזה! – תני לי גם מי דבש." ונתנה לו מים. והיה מתענג ומשבח את אותו המשקה, כאילו הוא שותה אותו ממש.
וכך במלבושים, היה להם בשותפות לו ולאשתו פֵּעלְץ, מעיל פרווה חורפי אחד. וכשהיה צריך ללבוש את הפּעלץ, כשהיה צריך ללכת לשוק וכדומה, היה אומר: "אשתי, תני לי את הפּעלץ," והייתה נותנת לו. וכשהיה צריך ללבוש את מעיל הטוּליפּ (מעיל עליון), היה אומר: "אשתי, תני לי את הטוליפ," והייתה נותנת לו את הפעלץ. והיה מתענג בו ומשבח: "כמה יפה הטוליפ הזה!"
וכשהיה צריך למעיל הקַפטְן (קפוטה, מעיל ארוך), שלובשים כשהולכים לבית הכנסת וכיוצא בזה, היה מצווה ואומר: "אשתי, תני לי את הקַפטְן", והיתה נותנת לו את הפעלץ. והיה משבח ואומר: "כמה יפה ונאה הקַפטְן הזה." וכן כשהיה צריך ללבוש את מעיל היוּפא (מעיל עליון מכובד), הייתה שבה ונותנת לו את הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם כן: "כמה יפה ונאה היוּפא הזה!" וכדברים האלה נהג לעשות תמיד.
והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד.
כשהיה גומר לעשות איזה נעל, ומן הסתם היו לה שלושה קצוות, שהרי לא היה יודע את אמנותו בשלמות כנ"ל, היה לוקח הנעל בידו והיה משבח אותה מאוד. והיה מתענג מאוד ממנה ואומר: "אשתי, כמה יפה ונפלאה הנעל הזאת! כמה מתוקה הנעל הזאת! כמה דבש וסוכר הנעל הזאת!"
והייתה אשתו שואלת אותו: "אם כן, מפני מה שאר הסנדלרים נוטלים שלושה זהובים בעבור זוג נעליים, ואתה לוקח רק זהוב וחצי?"
השיב לה: "מה לי בזה? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי." ועוד היה אומר: "למה לנו לדבר על אחרים? הלוא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרוויח בנעל זו ממכירתה – הנה העור עולה כך וכך; הזפת והחוטים וכולי – כך וכך, וכן שאר הדברים כיוצא בזה; הדבק – בכך. ואם כך, אני מרוויח עשרה מטבעות 'גדולים', ומה אכפת לי מאחרים אם רווח כזה בידי?"
והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד, ואצל הציבור היה ללעג. והיו ממלאים בו את תאוותם ללעוג ולבזות, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי נדמה היה למשוגע. והיו באים בני אדם, והתחילו בכוונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ ממנו. והיה אותו התם אומר: "רק בלי ליצנות." ומיד כשהשיבו לו: "בלי ליצנות" – מיד קיבל והאמין לדבריהם, והיה מדבר עמם. כי לא היה רוצה להעמיק ולחשוב, שמא גם כעת זוהי ליצנות, כי היה איש תם. וכשהיה רואה שכוונתם לליצנות, היה אומר: "מה תשיג בכך שתהיה חכם ממני? הלוא אז תהיה שוטה. כי אני – מה אני נחשב? ואם תהיה חכם ממני, הרי שבכך דווקא תהיה שוטה."
אלו היו דרכיו של התם. ועתה נחזור אל העניין הראשון.