קללת החסידים

כך סיפר ר' שניאור זלמן מלאדי:
באחת השבתות שהו אצל רבי, המגיד ממֶזְרִיטְשׁ, תשעה מתלמידיו החשובים: רבי שְׁמֶלְקֶה מנִיקְלְשְׁבּוּרְג ואחיו, רבי פנחס; רבי נחום מצֶ'רְנוֹבִּיל; רבי לוי יצחק מבֶּרְדִיטְשׁוֹב; רבי זאב וולף מז'יטוֹמיר; רבי אלימלך מלִיזֶ'נְסְק
ואחיו, ר' זוּשא; ר' משה לֵייבּ מסָסוֹב; ר' שלמה מקרלין, ואנוכי – הצעיר מכולם, והיחיד שטרם שימש במשרת רבנות. בזמן שהותנו במזריטש הגיע אל ר' לוי יצחק מבֶּרְדִיטְשׁוֹב מכתב מן העיר פִּינְסְק, שבה שימש כרב באותם הימים. הימים היו ימי המאבק של המתנגדים בחסידים, ובמכתב סופר כי המתנגדים מצערים ומציקים מאוד לאשתו של ר' לוי יצחק ולשאר החסידים אשר בפִּינְסְק.
בפירוט תיאר המכתב את כל הצרות שסבלו החסידים, עד כי כשל כוחם, ואינם יכולים לסבול עוד. כשקראו את המכתב, הצטערו תלמידי המגיד מאוד ולבסוף החליטו לקרוא אותו באוזניי רבם בשעת סעודת השבת, כי היה זה בעיניהם משום פיקוח נפש. לקריאת המכתב נבחר ר' לוי יצחק עצמו, שהרי בו עסק תוכן המכתב. והנה, כשנקרא המכתב לפני המגיד בשעת הסעודה בליל שבת, לא ענה המגיד והעמיד פנים שלא שמע דבר. התייעצו הרבנים, תלמידי המגיד, והחליטו להקריא את המכתב שנית למחרת בסעודת השבת. גם הפעם לא הגיב המגיד, וכך היה גם בסעודה השלישית. התלמידים הנכבדים התפלאו מאוד, ואילו אני שתקתי.
במוצאי שבת התלבטו תלמידי המגיד ביניהם: "אולי כוונת הרב היא שעלינו לפעול בעצמנו ולא להטריח את הרב בעניינים אלו? ומה עלינו לעשות?" בסופו של דבר החליטו לעשות מעשה ולקלל את המתנגדים. לשם כך צריך היה מניין – עשרה אנשים. תחילה לא רצו לצרף אותי, גם מפני שהייתי צעיר לימים וגם מפני שידעו כי אני חזק בדעתי, ומכיוון שראיתי שדעת רבנו המגיד אינה נוטה לתכניתם, חששו שלא יצליחו לשכנע אותי. בסופו של דבר הגה ר' שְׁמֶלְקֶה מנִיקְלְשְׁבּוּרְג רעיון: יהיה עליהם לשאול אותי, אם הדבר שהם מתכננים לעשות מותר לפי דעת תורה. ואם אומר להם שכן, יאמרו הם לי: "אם כך, עליך לקיים את דבריך." ואם אומר שאסור, יחשבו על רעיון אחר. ר' זושא נשלח לשאול אותי את השאלה. השבתי כי לפי דעת תורה הדבר מותר. הצטרפתי אליהם ועשינו מה שעשינו.
בשעה שלוש אחר חצות חזרנו לחדר הגדול שבבית המגיד לישון. התלמידים האחרים נרדמו, ואילו אני שכבתי במקומי הקבוע, על ספסל פשוט ליד התנור, עם כרית עלובה בעלת שלושה קצוות, ולא יכולתי להירדם. הרגשתי כי רבנו יודע את אשר עשינו וחיכיתי לראות מה יקרה. והנה שמעתי את קול נקישת הקביים של רבי (רגליו של המגיד ממזריטש נחלשו בערוב ימיו, והיה נעזר בקביים). עצמתי את עיניי ועשיתי עצמי ישן. רבנו המגיד נכנס אל החדר ובידו נר, התבונן בי ואמר בתמיהה: "ריבונו של עולם! היהודי הקטן הזה השוכב כאן עתיד להיות רב בכל פלך רַייסְן!" לשמע קולו התעוררו כולם והזדרזו לרחוץ את ידיהם ולעמוד בשורה. אף אני עמדתי אתם.
ניגש אלינו המגיד ואמר: "בניי, מה עשיתם?" ויענו לו תלמידיו: "לא יכולנו לסבול עוד את כל והצרות, ולכן עשינו כך וכך."
השיב לנו המגיד: "טעות גדולה עשיתם. לא לחינם סירבתי להכניס את ראשי לעניין זה, כי ידעתי שיש סכנה בדבר. עכשיו כשעשיתם מה שעשיתם, איבדתם בכך את רַבְּכֶם. אבל בדבר אחד הצלחתם: מעתה ועד עולם, בכל המריבות בין החסידים למתנגדים, תהיה ידם של החסידים על העליונה."
כדבריו של המגיד כן היה, ועוד באותה השנה נפטר רבנו.