מעשה משבעת הקבצנים

אספר לכם איך היו שמחים –
פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור את המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול, וכמובן, בכל פעם שהמלך עושה משתה, השמחה גדולה מאוד. ובייחוד עתה, כשמוסר המלך את המלוכה לבנו בחייו, בוודאי שהייתה שמחה גדולה מאוד.
והיו שם כל שרי המלוכה וכל הדוכסים והשרים, וכולם שמחו מאוד במשתה. וגם תושבי המדינה נהנו מזה שהמלך מוסר את המלוכה לבנו בחייו, כי זהו כבוד גדול למלך, והייתה שם שמחה גדולה מאוד. והיו שם כל מיני סוגים של שמחה: "קַפֶּלְיֵיס" – מקהלות זמר, ו"קוֹמֶעדְיֵיס" – הצגות, וכיוצא באלו כל מיני שמחה, הכול היה שם באותו המשתה.
וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו: "היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לרדת מן המלוכה, לכן ראה והיזהר, שלא תהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה. ואם בכל זאת תהיה לך עצבות מכך, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, שהרי אינך יכול להחזיק את עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל אם תהיה בשמחה, אז אהיה בשמחה גדולה מאוד."
קיבל בן המלך את המלוכה ביד רמה, ומינה שרי מלוכה ודוכסים ושרים וחיל.
בן המלך היה חכם ואהב מאוד את החכמה, והיו אצלו חכמים גדולים. וכל מי שהיה בא אליו עם איזה דבר חכמה, היה נחשב מאוד בעיניו, ובן המלך נתן להם כבוד ועושר בעבור חכמתם, לכל אחד לפי רצונו: מי שרצה ממון – היה נותן לו ממון, ומי שרצה כבוד – היה נותן לו כבוד. הכול בשביל החכמה.
ומכיוון שהחכמה הייתה חשובה כל כך לבן המלך, היו כולם לומדים ומכוונים את עצמם אל החכמה. ועסקו כל תושבי המדינה ב"חכמות", כי זה היה רוצה ממון, וזה היה רוצה חשיבות וכבוד. ומכיוון שכולם עסקו רק בחכמות, שכחו באותה המדינה את תכסיסי המלחמה, כי היו כולם עסוקים בחכמות.
כל כך עסקו שם בחכמות, עד שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים, ואפילו החכם הקטן ביותר באותה המדינה היה נחשב במדינה אחרת לחכם הגדול מכולם. החכמים ביותר באותה המדינה היו חכמים גדולים מאוד, ומרוב חכמתם הפכו לכופרים ואפיקורסים, ומשכו אחריהם את בן המלך, וגם הוא הפך לכופר. שאר בני המדינה לא הִתְפַּקְּרוּ, מכיוון שלא היו חכמים כאותם חכמים מופלגים, שחכמתם הייתה עמוקה ומעודנת מאוד. לכן, לא נגרם להם נזק ולא התפקרו. אבל, כאמור, החכמים ובן המלך כן התפקרו.
ובן המלך, מכיוון שהיה בו טוּב, שהיה טוב ביסודו, כי נולד טוֹב והיו לו מידות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים מה מקומו בעולם, ומה הוא עושה כעת וכו', והיה גונח ונאנח על כך שנפל לתהומות כאלה ואיבד את דרכו.
אבל כשחזר להשתמש בשכלו, שוב חזרו והתגברו אצלו החכמות של האפיקורסות הנ"ל.
וכך קרה כמה פעמים, כשהיה נזכר במה שנהיה ממנו, היה גונח ונאנח, אבל מיד כשחזר להשתמש בשכלו, שוב התחזקה בו האפיקורסות.