מעשה בחכם ותם

שני בעלי בתים היו בעיר אחת, והיו עשירים מאוד. והיו להם בתים גדולים, והיו להם שני בנים, לכל אחד בן אחד. ולמדו שני הבנים בחֵיידר אחד.
אחד משני הבנים היה מבין בנקל, והשני היה תם (לא שהיה טיפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך). ואלו שני הבנים אהבו זה את זה מאוד, אף על פי שהאחד היה חכם והשני היה תם ומוחו היה נמוך – אף על פי כן אהבו זה את זה מאוד.
לימים, ירדו שני בעלי הבתים הנ"ל מנכסיהם מטה מטה, עד שאיבדו את כל רכושם ונעשו אביונים. ולא נשאר להם כי אם הבתים שלהם. והבנים כבר היו גדולים מעט. אמרו האבות הנ"ל לבניהם: "אין בידינו לשלם עבורכם להחזיק אתכם, עשו לכם מה שתעשו."
הלך התם, ולמד את מלאכת הסנדלרות, והחכם שהיה בר-הבנה, לא היה רצונו לעסוק במלאכה פשוטה כזו, והחליט להתהלך בעולם ולבדוק מה יבחר לעשות. והחכם הלך ושוטט בשוק. וראה עגלה גדולה וארבעה סוסים רתומים לה, שהייתה רצה והולכת. שאל את הסוחרים: "מאין אתם?" השיבו לו: "מוורשה." "להיכן אתם נוסעים?" – "לוורשה." שאל החכם: "שמא אתם צריכים משרתים?" ראו שהוא נבון וזריז, והוטב בעיניהם, וקיבלו אותו עמהם.
ונסע עִמם ושימש אותם טוב מאוד בדרך. ובבואו לוורשה, מאחר שהיה נבון, חשב: מאחר שאני כבר בוורשה למה לי להיות קשור עם סוחרים אלו? אולי יש מקום טוב מהם. אלך, אבקש ואראה.
והלך בשוק, והתחיל לחקור ולשאול על האנשים שהביאוהו, ואם יש טובים מהם. ואמרו לו, שהאנשים הללו הם הגונים וטוב להיות אצלם, אלא שקשה מאוד להיות אצלם, מחמת שהם סוחרים הנוסעים למרחקים. הלך החכם, וראה משרתים העובדים בחנות של בגדים שהיו הולכים בשוק. והיו המשרתים הולכים בבגדים נאים ומקושטים, בכובעים ובנעליים ארוכות ועם שאר בגדי חן שהולכים בהם משרתים כאלו.
והחכם היה נבון וחריף, וישר הדבר בעיניו מאד, מחמת שהוא דבר נאה וגם אין צריכים ללכת למרחקים אלא הדבר בביתו במקומו. הלך אל האנשים שהביאוהו, הודה להם, ואמר להם שאין נוח לפניו להיות עוד אצלם, ותמורת מה שהביאוהו לוורשה, בעד זה שימש אותם בדרך.
והלך ועבד כמשרת כזה אצל בעל בית אחד. כדרכם של המשרתים, בתחילה צריכים הם לעשות עבודות כבדות במעט שכר, ואחר כך באים למדרגת המשרתים הגדולים, העובדים בשכר גבוה ובעבודות קלות. והיה בעל הבית שלו עושה עמו מלאכות כבדות, והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה כדרך המשרתים, הנושאים את משאם על הזרוע והכתף. והייתה כבדה עליו מאוד עבודה כזו. לפעמים היה צריך לעלות עם המשא הנ"ל עד לקומות העליונות, והייתה קשה עליו העבודה. ומכיוון שהיה פילוסוף ונבון, חשב: לשם מה לי עבודה זו, הלוא העיקר הוא רק בשביל התכלית המעשית – התַכלֵ'ס – לשאת אישה ולהתפרנס. ואני עדין איני צריך לחשוב על כך, כי לכך יהיה לי פנאי להבא בשנים הבאות. כעת טוב לי שאהיה משוטט בארץ, להיות במדינות ולהשֹביע עיני בעולם.
הלך בשוק, וראה סוחרים הנוסעים בעגלה גדולה. ושאל אותם: "להיכן אתם נוסעים?" "ללאגורנא," ענו. "התיקחו אותי לשם?" "כן." ולקחו אותו לשם. ומשם הפליג לאיטליה, ואחר כך לספרד. בינתיים עברו כמה שנים, ובדרכו נעשה חכם עוד יותר, מאחר שהיה במדינות רבות. וחשב: כעת ראוי לחשוב על התכלית. והתחיל לחשוב עם הפילוסופיה שלו מה לעשות. וחשב ללמוד צורפות, שהיא מלאכה חשובה ונאה ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה. והוא שהיה נבון ופילוסוף, לא צריך היה ללמוד את המלאכה במשך כמה שנים, וכבר אחרי כרבע שנה למד את האומנות ונעשה אומן גדול מאוד, והיה בקי במלאכה אף יותר מן האומן שלימדו. אחר כך חשב: "אף על פי שיש בידי מלאכה כזו, אף על פי כן אין די לי בזה. הלוא היום חשובה מלאכה זאת, שמא בזמן אחר תהיה חשובה מלאכה אחרת."
והלך ועבד אצל מלטש אבנים יקרות. ומחמת ההבנה שלו למד אומנות זו גם כן בזמן מועט, בתוך רבע שנה. אחר כך חשב עם הפילוסופיה שלו: "אפילו שיש בידי שתי האומנויות, מי יודע, שמא בעתיד לא ייחשבו שתיהן למלאכות חשובות. טוב לי שאלמד מקצוע שיהיה חשוב לעולם." וחקר בתבונתו ובפילוסופיה שלו, והחליט שילמד רפואה, שהוא דבר נצרך וחשוב תמיד.
והדרך היא, כשלומדים רפואה צריך ללמוד תחילה את שפת הלטינית וכתיבתה וללמוד את חכמות הפילוסופיה. והוא מחמת הבנתו למד גם זאת בזמן מועט, בתוך רבע שנה. ונעשה רופא גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות.
אחר כך התחיל העולם להיות בעיניו ככלום. כי מחמת שהיה אומן גדול כזה, וחכם ודוקטור כזה, היה כל אחד מאנשי העולם נחשב בעיניו ככלום. וחשב שמא כעת עליו להתחיל להתפרנס מעבודתו ולשאת אישה. אך לעצמו חשב: "אם אשא אישה כאן, מי ידע למה הגעתי ומה שנעשה ממני. אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן ועכשיו באתי לגדולה כזו." והלך ונסע לביתו, והיו לו ייסורים גדולים בדרך, כי בשל חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא מצא אכסניה כרצונו, והיו לו ייסורים הרבה.