פעם אחת נכנס רבי ישראל מרוז'ין לבית מדרשו ואמר לחסידיו: "אספר לכם מעשה:
כפרי אחד בא העירה להתפלל בראש השנה. באותם ימים, לא היו היהודים הכפריים יודעים להתפלל. מאחר ולא ידע היהודי הפשוט מימינו ומשמאלו, הביט במתפללים כדי ללמוד מהם מה עליו לעשות בתפילה.
כשהגיעו לתפילת עמידה של שחרית, החל הציבור לבכות מאימת יום הדין. תהה הכפרי – 'מי הִכה אותם שהם בוכים כל-כך? הרי לא ראיתי שום קטטה בבית הכנסת?'
כך הרהר הכפרי עד שחשב כי המתפללים בוכים מן הסתם מפני שהתפילה נמשכת זמן רב והם רעבים. נזכר הכפרי כי גם הוא רעב, והתחיל לבכות בקול רם עם הציבור.
והנה, תמה תפילת העמידה, והמתפללים הפסיקו לבכות.
'מדוע הפסיקו לבכות?' תמה הכפרי. כשחשב על כך נזכר, שראה כי בבית שבו התאכסן הניחו חתיכת בשר יבש בתוך הצימֶעס, תבשיל הגזר המתוק, ולכן צריך התבשיל להיות על הכיריים זמן רב עד שיתבשל הבשר היטב ויתרכך כראוי. נרגע הכפרי ונתקררה דעתו, כיוון שחשב שזו הסיבה שהפסיקו כולם לבכות – שהרי ככל שמתמשכת התפילה כך הולך ומשתבח טעמו של הבשר.
לא עבר זמן רב, והגיע זמן תקיעות השופר. ההתרגשות גברה ושוב החלו האנשים בוכים בתפילה ובתשובה.
חזר הכפרי והתפלא, והסבר חדש עלה במוחו: 'אמנם הבישול האִטִי משבח את הבשר, אך הזמן מתארך, ואין יותר כוח לחכות עוד.' כשעברה במוחו המחשבה הזאת, התחיל לבכות בכי מר עם הציבור."
מחכים לצימעֶס
נושאים:
