לשכוח שיש תורה בעולם

פעם אחת התארח בביתו של רבי חיים מצַאנז נכדו של רבי משולם איגְרָא, שהיה מגדולי התורה בדורו. כיבד הרבי מאוד את האורח, שכן הייתה דרכו של ר' חיים לכבד את צאצאיהם של גדולי וצדיקי הדור, וכיבדם אף יותר אם היו בעצמם תלמידי חכמים. נוהג היה ר' חיים להושיבם בראש השולחן בעת הסעודה, בסמוך אליו, וכך עשה גם לאורח זה.
בעת הסעודה פנה ר' חיים אל האורח ואמר: "ספר נא לנו דבר מה על אודות סבך הגדול, ר' משולם." התחיל האורח לספר על גודל השקידה של סבו בתורה, כיצד הוגה הוא בתורה יומם ולילה ואינו פוסק מכך אפילו בשעה שהוא ישן. עוד הוסיף האיש וסיפר כי במו עיניו ראה, כיצד בכל יום סבו, ר' משולם, נאבק לעצור את מחשבותיו העוסקות בתורה, כדי שיוכל להתפלל כנדרש. לשם כך נושך ר' משולם בשיניו את ידיו עד זוב דם, כדי שיתפנה מוחו ממחשבות התורה לכוונת התפילה.
אמר ר' חיים: "אכן עבודת השם גדולה ומופלאה היא זו, ואולם אני איני זקוק לכך, שכן כאשר אני עומד בתפילה לפני ה' יתברך, אני שוכח לגמרי שיש תורה בעולם."