הנקמה

דב בער ארמן, דברים ערבים חלק ב, מונקאטש, דפוס קאהן עט פריעד, תרס"ה, עמ' עב

עוד סיפר לנו כי ענין הלז, (תמיד שמעו מהרב הקדוש מורנו הרב מנחם מנדל מרימנוב בליל פסח אצל הסדר והוא) כי ערל אחד הלך אצל היומא דשוקא למכור העגל אשר היה לו למכור, ובא אצלו פריץ אחד ושאל אותו בלשון פוליש (זע נאשיש טא פעס) פירושו מה תבקש עבור הכלב הקטן הלז? הערל המוכר השיבו, בלשון פוליש (זשע בישיזנאל זשע טא צאלעט קא אנע פעס) פירושו הלא עגל הוא ולא כלב, והפריץ אמר לו הלא כלב הוא, כן התאמצו בטענותיהם, עדי כי הפריץ נתן להערל מכת רצח כי יודה לדבריו כי כלב הוא ולא עגל, והפריץ אמר לו, הנה נתתי לך מכת רצח למען תזכור את יום צאתך לשוק. כי אם הפריץ אמר כי כלב הוא אזי כלב הוא ולא עגל, הערל הנ"ל שמר את דברי הפריץ ליקח מאתו נקם ושילם, עוץ עצה בנפשו והלך ושרף את פלטין הארמון של הפריץ הנ"ל. ואחר כך בא לפניו במקלו ותרמילו כי בנאי הוא, וכי יבנה את ביתו בקרוב, וחשבו את תוכן הבית מוצאיו ומבואיו ועשה לו חשבון כיצד יבנה כמה מטריאלען כמה עצים יצטרך לבנין הלז, ויען כי להפריץ הנ"ל היה יערות העצים לכרות שמה עצים הנצרכים לצורך בנין הבית, הלכו שניהם תוך יערות העצים כי במכוון עשה את דבריו עדי ימשיך את הפריץ תוך היער שלו למען ישלם לו שכרו משלם, וכאשר הגיעו לעצי היער, והבנאי אמר כי מזה העץ יפול כך וכך ויוכל עשות ממנו קורה עבה כך המשיכו מדיבור לדיבור ויצא נגדו בעובי הקורה בטענות שונות ומדד בידיו את העץ ההוא ואמר להפריץ כי הוא יוכל גם כן למדדו והפריץ פשט את שתי ידיו וחיבק את העץ לשער גם כן את מדת עביו, והבנאי (הערל הנ"ל) לקח מדת החבל (אשר הכין לעצמו) וקשר את הפריץ על עמוד העץ שלו והכה אותו מכת רצח ופצע, ואמר לו זה לך האות הראשון כי אם הערל אומר כי הוא עגל, אזי הוא באמת עגל ולא כלב, ועתה הראיתיך כוחי בפעם הראשון, ועוד אלמד אותך הלכות מליחה עוד שני פעמים, והערל (הבנאי) הלך לדרכו, והפריץ נשאר שמה כפות על העמוד ארבעים בכתפי' וקשור בקישורי מוסרות החבל גנוחי גנח ויליל עד כי הלך דרך שמה, איזה איש וניתק אותו מאותו מוסרות איבה הלז והפריץ בא לביתו עיף ויגע ושכב על ערש דוי ונחלה עד למות, ושאל בעצת הרופאים, ויאשו אותו כי אין תרופה למכתו, הערל הנ"ל התחפש את עצמו בבגדי חופש, ובא שמה העירה, והרעיש בקול רעש גדול כי רופא מומחה בא העירה ורפא ירפא כל החולאים, עדי נתגלגל הדבר בית הפריץ (וזאת היתה מגמת הערל הנ"ל) וקראו אותו בקול אנא הושיעא נא, ושלם ישלם לך הפריץ כל משאלותיך, הרופא (הערל הנ"ל) בא אצל הפריץ אמר, הסירו כל איש מעלי, למען אתבונן על מחלתו ולרפאתו, כי הרופא צריך להיות אכזר ולחתוך בשר הנכאב והנשחת אפילו אם החולה יצעק, עם כל זאת אין משגיחים בבת קול, והרופא (הערל) כי ראה כי אין איש בבית סגר את פתח הבית, ונתן מכת הרג ואבדן, והפריץ צעק בקול, ואנשי הבית גם אם שמעו את קולו, דימו בנפשם הלא הרופא גילה לנו זאת מקדמת דנא כי החולה יצעק מכאב הלב, והרופא (הערל) הנ"ל אמר להפריץ עתה למדתי אותך פרק השני, אז א ערל (פויר) זאגט עם איזט א קעלבל, זאלסט דיא ורסען עם איז א קעלבל, ועוד בה שלישיה, כי עוד פעם אחת תראה את כוחי ועוצם ידי, הערל הרופא הלך לדרכו, והפריץ גנוחי גנח מטורח המכות ובוש היה לגלות חרפתו, הפריץ כאשר נרפא מצרעתו וממכתו, שם עצות בקרבו, לבקשו ולחפשו ולמצוא אותו וליקח נקם מאתו, פעם אחת בא על היומא דשוקא (מקום הראשון אשר עבר שם עם הערל ועם העגל, אשר על ידי זה העגל, מצא די חובתו, מכות ויסורים הנ"ל) והערל (הבנאי והרופא) הנ"ל היה גם כן שמהוראה את הפריץ בא לפניו בעגלת סוסים נאים, והערל הכיר את הפריץ, אבל הפריץ לא הכיר את הערל, הערל הנ"ל התחכם כדת מה לעשות, חיפש אנה ואנה, ומצא ערל אחר רוכב על סוס קל וטוב המרוץ, העמיד אותו ואמר לו הא לך ציואנציגער אחד ועשה מבוקשו דלוק ורדוף אחרי הפריץ הנ"ל ותעמידהו ותלחוש באזנו א' פויר זאגט עס איז א קעללבל איזט עם א קעלבל ותרוץ לדרכך ואל תעמוד בכל הככר ואם ירדפו אותך, אל תעמוד כלל וכלל רק תסע ותרכב לדרכך ואל תנוח, כי ישיגו אותך הערל הלז עשה כמבוקשו הערל הבנאי, והריץ כאשר שמע דיבורו של הערל הלז דימה בנפשו כי הוא הוא וציוה למשרתו העגלון (קומשער) שלו קום רדוף מהר אחר הערל הרוכב הלז, וציוה עליו כי ירתום סוס אחד ממרכבתו, ותרכוב חיש מהר עדי תשיג אותו ותביא אותו אלי אצל המרכבה שלי המשרת של הפריץ עשה כאשר ציוה עליו הפריץ, והפריץ נשאר שמה יחידי בתוך מרכבתו והמתין עד בוש, כי המשרת ישיג את הערל הרוכב (כאשר כי הפריץ דימה בנפשו כי הוא הוא הערל הבנאי והרופא אשר יצא מאתו חטא העגל הנ"ל) ויובילו אצלו ויחרוץ את משפטו, בין כך וכך, בא אצלו (אצל הפריץ) הערל (אשר הוא היה באמת הערל המבוקש, הבנאי והרופא, ובעל העגל) הידוע, ונתן לו (להפריץ) מכת רצח ואמר לו אני אני הוא ולא אחר, וזה לך האות השלישי אז א פויר זאגט עס איזט א קעלבל איזט עס טאקע א קעלבל, נישט א הינט. והפריץ היה שמה יחידי יושב בעגלה שלו וקיבל שכרו משלם. והערל האמתי הנ"ל אמר לו, זה עתה הכיתיך זה שלוש רגלים, ותדע עם מי הוא האמת למי החותמת והפתילים והמטה, הערל הלך לדרכו וניצח את האדון הפריץ אין דאס קעלבל איזט געבליבען קעלבל.
זאת העובדא סיפר הרב הקדוש מרימאנאב בכל ליל סדר של פסח ויפה שיחתן כתיב.

מרטין בובר, אור הגנוז (1945), מהד' תשס"ה.

ארמן דב בער, דברים ערבים חלק ב

אישים

ר' מנדל מרימנוב

מושגים

מקומות

רימנוב

תגיות

זירת התרחשות

יער

הנקמה

נושאים:

את הסיפור הבא נהג רבי מנחם מנדל מרימַנוֹב לספר בליל הסדר:
איכר גוי הלך ביום השוק למכור עגל. בא אליו פריץ אחד והציק לו בדברים. שאל אותו הפריץ: "כמה תבקש עבור הכלב הקטן?"
ענה האיכר: "הלוא עגל הוא, ולא כלב."
חזר הפריץ ואמר כי כלב הוא זה, אך האיכר לא זז מדעתו. לבסוף תפס הפריץ את האיכר והכה אותו נמרצות: "עכשיו זכור! אם הפריץ אומר כי כלב הוא, אזי כלב הוא ולא עגל." שתק האיכר ולא ענה, אולם בלבו חשב כיצד יתנקם בפריץ רע הלב.
זמן לא רב עבר, והנה נשרף ארמונו של הפריץ. ידו של האיכר הייתה בשרֵפה, אולם נקמתו לא הייתה שְלֵמָה. האיכר ידע כי הפריץ מבקש אחר רב-בנאים כדי לבנות שוב את ארמונו, ומיד הגיע לפני הפריץ כשהוא מחופש לבנאי מומחה.
החל האיכר המחופש לחשב את כמות החומרים הנדרשת, ולבסוף הציע לפריץ כי יֵצאו יחד אל היער, כדי למדוד את העצים המיועדים לכריתה. באו אל עץ גדול ביער. רחב היה העץ, והאיכר ביקש מן הפריץ שיעזור לו למדוד את עוביו. כך עמדו משני צדי העץ ופשטו ידיהם להקיף את הגזע. ברגע שבו מתח הפריץ את ידיו, תפס בהן האיכר המחופש, וקשר אותן בחבל מסביב לגזע העץ. הכה האיכר את הפריץ הקשור, כשהוא אומר באוזניו: "אם האיכר אומר שזה עגל, הרי זה עגל! כעת קיבלת את שיעורך הראשון, ועוד שניים נותרו לפניך." כך נותר הפריץ מוכה וכועס, כשהוא קשור אל גזע העץ.
לבסוף שחרר עובר אורח את הפריץ, והביאו לביתו כשהוא חולה וכואב. מיד הזמינו רופאים לרפא את האדון החשוב, והנה בא אל הבית רופא בלתי מוכר. היה זה האיכר, שבא למקום כשהוא מחופש לרופא נכבד. מבני הבית ביקש הרופא המדומה, כי ימתינו מחוץ לחדר, ולא ייכנסו אפילו אם ישמעו כי החולה צועק מאוד, כי הטיפול כרוך בכאב רב. כשנותרו לבדם, נתן האיכר לפריץ את השיעור השני, הכה בו והזכיר: "אם האיכר אומר שזה עגל, הרי זה עגל. זהו השיעור השני ועוד שיעור אחד אלמדך."
חלפו ימים, והבריא הפריץ ממחלתו. אחרי ששבו כוחותיו, חיפש הפריץ את האיכר ולא מצאו. ביום השוק ארב הפריץ לאיכר במקום שבו נפגשו לראשונה, כשישב במרכבתו המפוארת. האיכר זיהה מיד את הפריץ שישב במרכבה, אולם זה לא זיהה את פניו של האיכר. פנה האיכר אל חברו, שהיה רכוב על סוס מהיר: "הנה לך מטבע של עשרים, עכשיו עשה מה שאבקש. פנה אל האיש היושב במרכבה זו, ואמור לו כי אם האיכר אומר שזה עגל הרי זה עגל, ומיד רוץ ודהר בכל כוחך." כשאמר האיש את דבריו של האיכר לפריץ, חשב האדון כי זהו האיכר, ומיד ציווה על המשרת שיתיר את הסוס, וירדוף אחר האיכר החצוף. כשפתח המשרת במרדף על הסוס, נותר האדון לבדו בתוך המרכבה.
היה זה הזמן המתאים ביותר לשיעור השלישי. הכה האיכר את הפריץ מכות נאמנות ואמר: "כעת זכור כי אמת דיברתי," והוסיף, "היה זה עגל, ועגל אינו כלב כלל."
כשהיה ר' מנחם מנדל מסיים את סיפורו היה אומר: "והעגל – נשאר עגל."

קראו עוד

מדוע ר' מנחם מנדל מרימַנוֹב מספר סיפור עממי על כלב ועגל בליל הסדר? ומה משמעותם של מעשי הנקמה של האיכר הגוי באדון שהתעלל בו?

סיפורו של הרבי מרימנוב הוא על אודות נקמה ועקשנות. האיכר אינו מוותר, הוא עומד על שלו ומתנקם באדון שפגע בו בצורה כואבת ומשפילה.
העובדה שהסיפור סופר בליל הסדר מצביעה כנראה על כך, שמדובר במשל למכות הרבות שהכה האל את המצרים על כך שהתעללו בבני ישראל. האיכר זוכה להערכה בשל העובדה שעמד על דעתו, אולי כשם שבני ישראל שהיו במצרים הצליחו לשמור על זהותם.
כמו במכות מצרים, ייתכן שריבוי המכות שבסיפור נועד לסייע לאיכר המשועבד לחוש כי החופש והגאולה אפשריים. המכות שנוחתות על האדון הן צעדים בדרך לשחרורו הנפשי של המעמד החלש והמדוכא.
נוסף לכך, ליל הסדר נועד לסיפורים, ובייחוד לסיפור ולשיחה עם הילדים הצעירים במשפחה. ייתכן שזהו משל ששימש את הרבי כסיפור גאולה לבני משפחתו.

האם מותר לשנות ולהוסיף על סיפורי חסידים?
בספרו "אור הגנוז" אסף מרטין בובר מאות סיפורי חסידים, ולא היסס להוסיף עליהם ולשנות את תוכנם. גם בסיפור זה הוסיף בובר את הסיום הבא:
"ואם שאלו הילדים: מה שמו של האיכר הפיקח? השיב: מיכאל. ואם שאלו: ומה שמו של האדון הרשע? השיב: סמאל. ואם שאלו: ומה שמו של העגל שלא היה לכלב? השיב: הוא העגל הידוע בשם 'ישורון'".