רבי אלימלך מליז'נסק סייע פעם לידידו רבי שמלקֶה מניקלשבורג במאבקו במתנגדיו. בשל כך, כאשר יצא מניקלשבורג, שמע בת קול שהכריזה כי במשך יממה שלמה אחת כל ברכה שיברך תקום ותתקיים. לא מצא ר' אלימלך אף אדם לברכו, בכה וביקש מאת השם: "הלוא נתת לי עשרים וארבע שעות, אולם אין לי מי שאברכו."
עוד הוא מדבר וראה פתאום אישה אחת הולכת בשדה, מיד התחיל ר' אלימלך לברך את האישה, אך זו נבהלה והחלה מתרחקת מן האיש המוזר. "אל תפחדי," אמר לה ר' אלימלך. "כוונתי לטובה, הגידי לי בבקשה מאין את ומה פרנסתך." האמינה לו האישה וענתה על שאלותיו, ורבי אלימלך בירך אותה ואחר כך המשיך בדרכו.
שבה האישה לביתה וסיפרה לבעלה על האיש שפגשה ועל הברכה שבירך. ואכן, מאותו היום הצליחו בני הזוג במסחרם ועלו מעלה מעלה עד שהתעשרו מאוד. הברכה הייתה שרויה בכל מעשה ידיהם, ולכן הניחו כי האיש שבירכם לא היה אלא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.
בינתיים עבר הזוג להתגורר בעיר ופיזרו ממון רב לצדקה. בעלה של האישה אמר למשרתים שלהם כי הם רשאים לתת עד דינר זהב לכל עני המבקש צדקה, וזאת בלי לבקש את רשותו. ואם יבקש העני יותר מדינר – יהיה עליהם לבוא אליו ולקבל את רשותו.
הזמן חלף, ור' אלימלך ואחיו ר' זוּשָא יצאו לדרכים כדי לאסוף כסף עבור פדיון שבויים. והנה שמעו כי בעיר אחת גר עשיר גדול שהוא נדבן ובעל צדקה. נסעו לשם ונכנסו לבית הגביר העשיר. אך כאשר הציעו להם המשרתים צדקה, אפילו דינר זהב שלם, סירבו לקבל.
ראתה אשת הגביר את רבי אלימלך, נבהלה והתעלפה. נרעשו כולם והשיבו את נפשה של האישה, וכששבה נפשה אליה אמרה לבעלה: "הנה זה אליהו הנביא שבירך אותי לפני שנים. עתה ודאי בא לקחת מאתנו את ברכתו."
"אל תפחדו," אמר ר' אלימלך. "אין אני אליהו ולא באתי לקחת מכם את ברכת העושר. להפך, תודה לאל שברכתי עשתה פֵּרות."
אז שאל אותו העשיר מה הסכום הנדרש עבור מצוות פדיון שבויים, וכששמע שהם מקווים לאסוף חמש מאות "אדומים" (זהובים), הלך מיד ונתן להם את מלוא הסכום. אך האחים סירבו לקבל את כל הסכום מידיו, ואמרו כי ברצונם לתת גם לאחרים אפשרות לקחת חלק בקיום המצווה. רק לאחר הפצרות רבות הסכימו לקבל ממנו חצי מן הסכום.
הברכה עשתה פירות
