בלי כוונות

אחד החסידים המצוינים של הרבי מקוצק בא אל העיר קוצק בערב שבת עם חשכה. עד שהגיע אל העיר נכנסה השבת, ולא יכול היה להיכנס אל המקווה ולטהר את עצמו בטבילה.
בליל שבת נוהגים היו החסידים להיכנס אל רבם ולקבל ממנו ברכת שלום. הצטער החסיד מאוד שיבוא אל הרבי ללא טבילה בערב שבת, ובפרט שהרגיש בעצמו שהוא צריך טבילה, ולא ידע כיצד יבוא כך לפני רבו.
חסיד זה היה מן האנשים המצוינים, המבינים גם בתורת הנסתר ובכוונות המקובלים. כיוון שלא מצא עצה אחרת לצרתו חשב: אכנס במחשבתי אל כוונות המקווה. אעמיק לחשוב בכוונות הנסתרות של הטבילה, עד שעל ידי המחשבות והכוונות ייחשב לי הדבר כטבילה ממש.
וכך אמר: הלוא עיקר הטבילה היא הטוהרה הרוחנית – טוהרת מי הדעת שבמחשבה. ואם כך, מה הבדל יש בין המים הגשמיים ותנועת אברי הגוף ובין מי הדעת שבמחשבה ותנועת הנפש? אפשר שאטבול טבילה רוחנית בהתפשטות הגשמיות ואכנס כולי אל הרעיון של כוונות הטבילה.
וכך עשה החסיד. בכל כוחו התאמץ לאחוז בכוונות ובמחשבות נשגבות, והשתמש בשמות הקדושים מתורת הנסתר השייכים לעניין הטבילה. בעומק מחשבתו ובגבורה רבה הפשיט את עצמו מכל מחשבה חיצונית וטבל טבילה רוחנית. בכל אותו הזמן היה מהלך בבית המדרש לכאן ולכאן, עד שהרגיש שהשלים את טבילתו ורוח חדשה ניעורה בו להיות לאיש אחר.
פתאום נפתחה בזריזות נמרצה דלת חדרו של הרבי מקוצק, שפנתה אל בית המדרש. נכנס הרבי ובקול צורח ובזעקה מרה אמר: "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו להתהלך עם כוונות נסתרות, שמות קדושים וסודות עליונים? חלילה לו לעשות כדבר הזה! חוצפה יתרה יש לו לגשת אל הקודש בכוונות ובשמות – מי שמע כדבר הזה! ומהיום והלאה כדאי שלא יוסיף לעשות כך."
כדברים האלו צעק הרבי בקולו הנורא שוב ושוב, עד שחרדו כל החסידים. איש מהם לא ידע על מה נסבו דבריו של הרבי, רק החסיד שפנה אל הכוונות הבין לבדו כי נגע הרבי אל נגעי לבבו. אז החסיד הודה ולא בוש לספר בפני חבריו את כל אשר אירע לו.