סיפר רבי דוד משה מצ'ורטקוב:
שבע שנים שהה רבי משה לֵייבּ מסַסוֹב אצל רבו, רבי שמֶלקֶה מניקֶלשבּוּרג. בתום שבע השנים אמר לו ר' שמלקה כי הוא יכול לשוב לביתו, וצייד אותו במטבע אחת, בכיכר לחם ובמעיל בד לבן.
בדרכו שמע ר' משה לייב קול אדם צורח. הלך אחרי הקול עד שהגיע לבית אחד. במרתף יושב היה יהודי במאסר, והיה צועק ובוכה.
שאל אותו ר' משה לייב: "למה אתה אסור פה?"
ענה האיש: "לא היו לי שלוש מאות רובל לשלם את דמי חכירת הפונדק לאדון הכפר." מיד זרק ר' משה לייב את הלחם שלו למרתף כדי שהיהודי יחיה את נפשו מעט, והלך לבעל הכפר לדבר אתו על האסיר היהודי.
באותם הימים היה בעל הכפר גם מושל ומלך במקומו, ורשאי היה להמית ולהחיות. ביקש ר' משה משה לייב לתת את המטבע הקטן שקיבל מרבי שמלקה בתמורה לחובו של האסיר. ואולם האדון סירב לקבל מטבע אחד בתמורה לחוב של שלוש מאות רובל.
הלך משם ר' משה לייב במפח נפש, אך מיד שב על עקבותיו ורץ שוב לביתו של האדון. לא יכול היה ר' משה לייב להבליג עוד על סבלו של היהודי, ולכן חזר אל בעל הכפר ובפיו אותה הצעה: מטבע אחת תמורת החוב כולו. כעס האדון ודן את ר' משה לייב למיתה. וכך הייתה דרכו של האדון להמית את נתיניו – היה משליך אותם לחדר אחד, ושם היה משסה בהם כלבים צמאי דם שיאכלו את בשרם.
ואולם, כאשר הושלך ר' משה לייב לתוך החדר, לא נגעו בו הכלבים לרעה. כיוון שראה זאת האדון, השליך את ר' משה לייב אל כלוב נוסף בארמונו, ובו חיות טרף מסוכנות יותר. מיד לבש ר' משה לייב את מעיל הבד הלבן שנתן לו רבו, ר' שמלקה, והחיות ברחו ממנו ולא עשו לו מאומה. כאשר ראה אדון הכפר את שאירע נבהל מאוד, והלך בעצמו ופתח את המרתף שבו היה אסור בעל חובו היהודי, ואמר לו: "לך לשלום."
כשסיים ר' דוד משה לספר מעשה זה, אמר: "היכן יש כיום מעיל כזה."
איפה יש עוד מעיל כזה
נושאים:
