רבי צבי מאיר מרַדוֹמְסְק נהג לנסוע בכל שנה באביב, בין פסח לשבועות, אל רבי חיים מצַאנְז.
פעם אחת בבואו אל שולחן רבו בליל שבת, ראה שמגישים אל השולחן כוס יפהפייה של זהב על טס של זהב לקידוש. אחרי ששתה מיין הקידוש לקח ר' צבי מאיר את הכוס והתבונן בה. פנה אליו ר' חיים ואמר לו: "את הכוס הזאת קיבלתי מאברך אחד שמת ולא הותיר אחריו בנים. בצוואתו הקדיש את ממונו כדי לעשות עבורי כוס של זהב לקידוש כדי שאזכר בו בכל ליל שבת בשעת הקידוש."
בשנה הבאה שוב בא ר' צבי מאיר לרבי חיים מצאנז, אך בליל שבת לא ראה את כוס הזהב אלא רק כוס ישנה מכסף. אחרי הקידוש גחן ר' צבי מאיר אל אחד מבניו של רבו ושאל: "איפה כוס הזהב שראיתי כאן בשנה שעברה?" הבחין הרבי שהוא מתבונן בכוס ואמר: "מה הוא שואל? מה הוא שואל?
על כוס הזהב שלי? משכנתי אותה. ואף על פי שהאברך שנתן לי אותה כבר בא אליי בחלום ושאל אותי למה איני מברך על היין בכוס שלו, אין לי מה לעשות. אין לי כסף לפדות אותה מהמשכונאי."
כוסו של הנפטר
נושאים: