זיכרון ושיכחה

משל על כסיל אחד שהלך לישון ורשם לעצמו תזכורת היכן נמצאים כל בגדיו כדי שיוכל למצוא אותם בבוקר, אבל שכח לרשום היכן נמצא הוא עצמו
לפני מותו מבטיח הרבי מאפטא להביא את הגאולה מיד כשיגיע אל העולם העליון. אולם הוא לא הראשון שחשב על כך - גם ר' לוי יצחק מברדיטשוב הבטיח שיעשה זאת, ולא קיים את הבטחתו.
למה שכח ר' וולף קיציס את התשובה הנכונה בזמן הכי משמעותי לגאולה? איך תבוא הגאולה אם לא נדרוש אותה?
ר' שמחה בונים מפשיסחה רצה לקנות את התפילין של רבו, החוזה מלובלין, אולם לאחר שהמוכר התאמץ לייפות אותן כדי לקבל מחיר גבוה יותר - סירב ר' שמחה בונים לקנות אותן
מה אדם יכול להותיר אחריו אחרי מותו? האם הוא יכול לחייב את הנשארים בחיים לזכור אותו?
חלק שלישי
בחלק זה של הסיפור מופיע בחתונת הקבצנים הקבצן הראשון, העיוור. כמו שיעשו גם הקבצנים שאחריו, הקבצן מסביר כעת מדוע המום שלו אינו חיסרון אלא יתרון וכוח.
ר' ברוך ממֶז'יבּוּז' גרם לתלמיד חכם ליטאי גאוותן לשכוח את כל ידיעותיו בתורה. בכך העניק לו את מתנת השכחה, והשלים את מה ששכח לעשות מלאך השכחה.
ר' מאיר מפְּרֶמִישְׁלָן שכח את הברכה על נטילת הידיים, וחסידיו לא הזכירו לו אותה כי לא העלו בדעתם שהוא יכול לשכוח אותה. מי שהזכיר לו אותה הוא דווקא הפריץ שעמד בצד. ר' מאיר נשאר עם תהייה גדולה על שכחה וזיכרון
האם רבי נפתלי מרופשיץ באמת לא ידע מהי פרשת השבוע? ואם כן, מדוע לא טרח לברר?
מדוע נאנח החוזה מלובלין על רגע אחד של שכחה? ומה השיב לו היהודי הקדוש על כך?
מכל דבריו של ר' יצחק מאיר אלתר מגור זכר החסיד את דברי רבו על כך שחסידיו נאלצים להקשיב לאדם שפל ונבזה כמוהו.