בצעירותו גר רבי שמחה בּוּנים מפְּשיסחָה בעיר בֶּנְדִין. חבר קרוב היה לר' שמחה בונים באותה העיר, אברך צעיר שהיה גבאי הממונה על קופת הצדקה לתיקון הספרים שבבית המדרש. יחד עסקו ר' שמחה בונים וחברו בדרכי החסידות.
פעם אחת, הגיע אל העיר חסיד עני, שקיבץ ממון כדי שיוכל להשיא את בתו. נתנו לו שני החברים נדבה מכיסם. אז ציווה ר' בונים לחברו, שילווה לאיש גם מקופת הצדקה שבאחריותו, ויסייע לאורח החשוב בשעת צרתו. גם הבטיח ר' בונים, כי בעוד זמן קצר יחזיר אל הקופה את הסכום שיילקח.
האנשים שהתפללו באותו בית המדרש התנגדו לחסידות, "בַּעלֵי-בָּתִים" ו"עַם-הָאָרֵצים" גדולים, שאינם יודעים דבר וחצי דבר בתורה. כששמעו כי לקח הגבאי את כסף הצדקה שיועד לתיקון הספרים ונתן אותו לאיזה עובר אורח מחבריו החסידים, הרימו קול צעקה. בין מנחה ומעריב ערכו האנשים אספה בבית המדרש, כדי לשפוט ולהחליט באיזה קנס יקנסו את האברך הגבאי, כדי שיֵדע את כוחם וגבורתם, כי באותה העת עדיין ידם של המתנגדים לחסידות הייתה על העליונה באותו המקום.
שמע ר' בונים על האספה, ובא אל בית המדרש. מצא את האנשים יושבים סביב השולחן וצועקים ומרעישים בכעס על האברך, כאילו עבר על "לֹא תִגְנֹב" שבעשרת הדברות.
עמד ר' בונים לפני הנאספים ואמר:
"הרשו לי לטעון לזכותו של האיש החוטא בטרם ייחרץ דינו ותשיתו עליו קנס. ראשית אבקש מכם שתסבירו לי את פירוש הפסוק שבתהלים 'תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בּקַּשׁ' (תהילים קיט, קעו). – מה התכוון דוד המלך לומר? הייתכן כי שה יתעה ויאבד בגלל מעט קַש?"
לא ידעו "עַם-הָאָרֵצים", בורים אלו, כי שינה ר' בונים את הניקוד שבפסוק, בו נאמר "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד – בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ", וחשבו כי הפסוק שציטט ר' בונים נכון הוא. לפיכך, לא ידעו להשיב על השאלה על אודות השה והקש. אז אמר להם ר' בונים: "אסביר לכם את הדבר במשל –
פעם אחת תקפה מגפה את חיות היער. נאספו החיות אצל האריה, מלך החיות, כדי לפשפש במעשיהם ולברר באיזה חטא חטאו, ומי החוטאים שבגללם באה עליהם צרה זו. "אם נדע מיהו החוטא, נבער אותו מן העולם וכך ישמע האלוהים ותיעצר המגפה," חשבו החיות.
ניתנה פקודה מטעם מלך החיות ושריו, כי כל חיה ובהמה שחטאה תבוא לפני המלך והשרים להתוודות על חטאיה.
ראשון בא הנמר להתוודות על עוונותיו.
"מקרה לא טוב אירע לי," התוודה הנמר. "רעב הייתי, וחיפשתי דבר מה להחיות את נפשי. לפתע נקרה אדם לקראתי. ובכן אודה – טרפתי אותו בזעם ואכלתיו."
התייעצו ביניהם מלך החיות ושריו, ודנו את הנמר לכף זכות – "מסכן היה ורעב, ולא מצא דבר אחר להביא אל פיו, ולכן שפך את דם האדם. והלוא הוא נמר, וכך דרכם של נמרים." כך פסקו ופטרו את הנמר.
אחר כך עלה ובא לפניהם הזאב. "חוטא ופושע אני," אמר הזאב. "רעב הייתי, וראיתי פרה אחת רועה בשדה ועגל קטן לצדה. לא יכולתי להתאפק, וטרפתי את האם ובנה ביום אחד."
התייעצו מלך החיות ושריו, חשבו מחשבות והחליטו – "הלוא זאב הוא. כך יאה לו לזאב לטרוף בהמות וחיות. פטור הוא מעונש ולא בו האשם."
כך עברו לפניהם עוד חיות רבות ורעות, ואת כולן פטרו מעונש. עד שבא לפניהם שֶׂה תמים אחד. כרע השה ברך לפני המלך ושריו וסיפר על עוונו:
"פעם אחת קור גדול היה בארץ. ריחם עלי אדוני הטוב והכניס אותי אל תוך ביתו. בלילה רעב מאוד הייתי ולא מצאתי מה להביא אל פי. עד שמצאתי מעט קש שהניח אדוני הטוב בתוך אחת ממגפיו, כדי לרפד את המגף. את המעט הזה אכלתי והחייתי את נפשי. ועכשיו אודה – כאשר קם אדוני משנתו בבוקר, לא מצא קש במגפו."
כששמעו החיות את וידויו של השה, נזעקו וצעקו בכעס: "פושע! בגלל פשעך הנורא באה עלינו זאת הצרה!" ובלי שהיות התנפלו החיות בחמת זעם על השֶֹה וטרפו אותו.
"עכשיו יודעים אתם," אמר ר' בונים, "לְמָה התכוון דוד המלך כשאמר 'תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקַּשׁ' – אני כשה שאיבד את חייו בגלל מעט קש. ואתם – יקיריי – כל אחד מכם הרי חטא חטאים גדולים כמו החיות שבמשל. את נגעי עצמכם אינכם רואים, אבל על האברך הזה אתם נזעקים לשפוט ולקנוס עבור דבר של מה בכך – על שהעז לסייע לאיש עני ומסכן. על מעט קש – שהלווה מעט כסף מקופת תיקון הספרים – אתם מוכנים שיֹאבַד מן העולם!"
"נוּ – רֶבּ אריה-לֵייבּ, רֶבּ זאב-ווֹלְף ורבּ דוב-בֶּער!" – כך פנה ר' בונים אל שלושה מן הנאספים שנקראו כך – "הלוא ידעתם כי אתם עצמכם חוטאים ופושעים בפשעים אלו ואלו." באצבעו הורה עליהם ופירט את חטאיהם. "ועכשיו מה – נלך אל ה'אריה'? הלוא גם ה'דוב' עשה כך וכך! נפיל הכל על הדוב? אבל גם ה'זאב' עשה גם הוא כהנה וכהנה! אלא מה – נפיל את הכול על זה השה הקטן." כשאמר זאת, הצביע ר' בונים על האברך שעמד מבוהל בפינת החדר.
בושה נפלה על פני האנשים. האספה נתפזרה והאברך יצא בשלום.
כבשת הקש
