המלחמה האחרונה של ר' מנדל

בשנות המלחמה שבין צרפת לרוסיה נחלקו מורי החסידות בשאלה באיזה צד עליהם לתמוך ולייחל להצלחתו.
רבי מנדל מרימנוב התפלל בכל לבו כי הצרפתים, חייליו של נפוליאון, ינצחו בקרב בצבא רוסיה, ואף ראה בניצחון זה את פעמי המשיח. רבים מן האדמו"רים שהיו חלוקים בעניין זה נפטרו במהלך שנות המלחמה, וביניהם הרבי מרימנוב.
וכך אירע: בחג הפסח של שנת תקע"ד (1804), בטרם עשה את ה"קידוש" שבתחילת ליל הסדר, אמר ר' מנדל מרימנוב: "אם יצטרפו לדעתי גדולי ישראל, נזכה בשנה זו לביאת המשיח." כשהגביה את כוס היין אמר "זוהי כוס גאולה וישועה לכל ישראל – אך אם יסכימו לכך כל צדיקי הדור."
כשקרבה שנת תקע"ה, אמר ר' מנדל מרימנוב לחסידיו: "התפללו כי אזכה לחיות עד סוף שנה זו. אם כך יהיה, יכולים אתם להיות בטוחים כי תזכו לשמוע את שופרו של המשיח."
במהלך חג הסוכות שבראשית שנת תקע"ה נפטר חברו המגיד מקוז'ניץ, והחוזה מלובלין נפל מחלון חדרו, כידוע. כך נשאר ר' מנדל לבדו במערכה.
ביום שמיני עצרת שבסוף חג הסוכות נערכו ההקפות עם ספרי התורה, כנהוג. ר' מנדל המשיך וערך את ההקפות בבית מדרשו בכל לילה עד חג החנוכה עם עשרה מתלמידיו הקרובים. הם היו ערים בכל לילה וערכו שוב ושוב את ההקפות. ורק בשעת בוקר, כשמתפללי בית הכנסת הגיעו לתפילת שחרית, שבו עשרת התלמידים לבתיהם.
כשהגיע חג הפסח, נחלש ר' מנדל וכוחותיו הלכו ואזלו. מיום ליום הלך והורע מצבו, עד יום ל"ג בעומר. ביום זה טיהר וניקה את גופו, ישב על כיסאו ואמר: "אוי. הולך ועוזב אותי העולם." אז ביקש כי ב"אוהל" שיבנו על קברו יתקינו חלון, שדרכו יוכל להציץ ולהשגיח על אנשי עירו, לראות אם הם מקיימים את התקנות שתיקן להם.
אז עצם את עיניו ושתק.
תלמידו, ר' נפתלי מרופשיץ, פרץ בבכי וצעק: "רבנו! גלה לנו מתי יבוא המשיח." פתח ר' מנדל את עיניו ואמר: "תולעים ירוקים עם חרטומי נחושת ישובו ויעברו עליכם, עד אשר יבוא המשיח, וכל זאת – כי לא שמעתם בקולי." כך אמר ועצם את עיניו, ויצאה נשמתו.
מיד פרצו כל הנוכחים בצעקות ויללות. בשל הרעש חזרה נשמתו של ר' מנדל אל גופו ונשארה שם עד ליום המחרת, ל"ד בעומר של שנת תקע"ה, ואז שבה אל מקומה שבעולמות העליונים, בקדושה ובטהרה.