ילדיך רעבים

נושאים:

רבי משה לֵייבּ מסַסוֹב נוהג היה לעשות בראש השנה הפסקה ארוכה בין תפילת שחרית לתקיעת שופר, כדי להכין את עצמו לתקיעות. נוהג היה אז לטבול במקווה, לקרוא בספר הזוהר ולערוך עוד הכנות.
פעם אחת, כשיצא מבית הכנסת לאחר שהסתיימה תפילת שחרית, שמע את אחד המתפללים אומר לבנו: "כעת יעשה הרבי הפסקה גדולה לפני התקיעות, ואין לי כוח לחכות, כי הרעב מציק לי מאוד."
מיד חזר רבי משה לייב אל מקומו שבבית הכנסת ואמר: "ריבונו של עולם, ילדיך רעבים!" ומיד החל בתקיעות השופר, ללא שום הכנה.

ההכנות יחכו. מדוע נמנע רבי משה לֵייבּ מסַסוֹב מלערוך את ההכנות שנהג לעשות לפני תקיעות השופר? ולמה התכוון כשהכריז כי "הילדים כבר רעבים"?

בכמה סיפורי חסידים העוסקים בר' משה לייב מססוב ניכרת נטייתו לייחס יותר חשיבות לסבלו של כל אדם מקפדנות יתרה בענייני עבודת השם.
גם כאן ר' משה לייב מוותר על מרכיב שהחסידים נוהגים לייחס לו חשיבות רבה – ההכנה לקראת עשיית המצוות. הכנות אלה – דוגמת ההליכה למקווה טהרה ולימוד קטעים מן התורה הקשורים בעשיית המצווה – נחשבות מאוד בחסידות, כדי שלא תיעשה המצווה כפעולה טכנית בלבד.
מסיפור זה עולה כי אסור שהתעלותו הרוחנית של אדם אחד תבוא על חשבון סבלו של אדם אחר. תשומת לב אל הזולת ומידת הרחמים חשובים מן ההישג הרוחני והדתי. נוסף לכך – הרגישות לכאבו של הזולת והסיוע לו הם עצמם ההכנה הראויה ביותר למצווה, ואולי גם המצווה כשלעצמה.
ר' משה לייב נוקט מידת הרחמים גם בתגובה שלו לאמירה ששמע מפי האב המתפלל, כשהוא פונה אל הבורא ומבקש את רחמיו. כעת הופך הבורא לאב והעם כולו לילדיו הרעבים, התוקעים בשופר כדי לעורר את רחמיו.

אחד הסיפורים היהודיים הידועים ביותר מיוחס אף הוא לר' משה לייב – הרבי מאחר לתפילת כל נדרי בבית הכנסת כי הוא מסייע לתינוק בוכה. ניתן לומר כי הסיפור שלפנינו הוא גרסה נוספת לסיפור ידוע זה.