פעם אמר החוזה מלובלין לאחד מגדולי תלמידיו, רבי מרדכי דוד מדוֹמבּרוֹבה, שעתיד הוא למות באותה השנה. בשל כך, ביקש החוזה מתלמידו שיבוא אליו ללובלין בזמן שקבע עמו.
אחר הפסח נסע ר' מרדכי דוד ללובלין עם בנו רבי יוסל'ה. הוא לקח עמו את הקיטְל, מעיל התפילה הלבן שלובשים בימים הנוראים.
תמהה אשתו על כך, אך הוא לא אמר לה ולאף אדם אחד את סיבת נסיעתו.
בלובלין, היה ר' מרדכי דוד הולך בכל ערב אל ביתו של החוזה והרבי היה מברכו. בכל אותם הימים לא אכל ולא שתה, אלא למד והתפלל ועבד את הבורא עד שנעשה חולה באמת.
בא "היהודי הקדוש", תלמידו הגדול של החוזה, לבקר את החולה ולסייע ברפואתו. הבין ה"יהודי הקדוש" כי יש דברים בגו, וכי סיבה נסתרת היא הגורמת למחלתו של האיש. ביקש "היהודי הקדוש" שילכו כולם מן החדר, ונשאר הוא לבדו עם החולה.
אז גילה ר' מרדכי דוד ל"יהודי הקדוש" את אשר אמר לו החוזה. אמר לו "היהודי": "אבל איני רואה עליך שום דבר. שמע לעצתי, שתה עמי יי"ש ובעזרת השם יתברך תתרפא ותחיה."
וכך עשו. וכשעבר היום שאמר לו החוזה, וראה כי עודו חי, החל לפקפק בדברים שאמר לו רבו.
והנה, באותו הלילה שבו אמר החוזה שעתיד ר' מרדכי דוד למות בו, בשעה שתיים אחר חצות, חלה לפתע רבי מוטְל שֵנקֶר, שהתגורר בביתו של החוזה מלובלין.
באו אל החוזה ואמרו לפניו את שמו המלא של החולה ואת שם אמו, כדי שיתפלל לרפואתו – מרדכי דוד בן מישקא. אז אמר החוזה, כי כשראה ברוח קודשו כי נגזרה מיתה על "מרדכי דוד", הייתה הכוונה כנראה לאיש זה, שהרי השמות של שני האנשים האלה ושל האימהות שלהם שווים.
ויש שאמרו, כי "היהודי הקדוש" הוא שגרם לכך. הוא שהפך את הגזֵרה, וגרם כי זה יחיה וזה ימות.
הנבואה שלא התקיימה
נושאים:
