אחרי שנפטר רבי אלימלך מלִיזַ'נְסְק, אמר לעצמו פַייבִּיש, אחד מחסידיו: "כל ימי הייתי חסיד של ר' אלימלך וכעת, כשהוא איננו, אולי אסע לסַסוֹב, אל רבי משה לֵייבּ."
ומיד עלתה בלבו מחשבה שנייה: "הלוא אתה אדם מבוגר ולא יאה לך לכתת רגליך בדרכים אל רבי אחר אחרי הסתלקותו של רבך." אבל פייביש זיהה את המחשבה הזאת כמחשבת השטן המסית אותו להתעצל, ולא הקשיב לה. אז עלתה בלבו מחשבה נוספת: "הרי אתה זקן וחלש, ועכשיו חורף והדרכים בחזקת סכנה." אך גם למחשבה הזאת לא שעה פייביש ויצא לדרכו. בדרכו, בקור העז, הוסיפה לייסר אותו מחשבה אחרת: "אולי ר' משה לייב אינו נמצא בבית? והרי ידוע שהוא נוהג לנסוע למקומות אחרים." העציב הספק את רוחו של פייביש והתווסף לקור הגדול ולתלאות הדרך.
באותו זמן התארח רבי צבי הירש מזִידִיטשוֹֹב אצל ר' משה לייב מססוב. שהה אצלו כמה ימים ופתאום אמר לו ר' משה לייב: "סע עכשיו לביתך." אמר ר' צבי הירש: "רבי, אולי תרשה לי להישאר עוד כמה ימים עד שיעברו הרוחות והשלגים." אבל ר' משה לייב סירב. הלך ר' צבי הירש ושכר לו עגלה ונסע משם.
בדרכו ראה ר' צבי הירש עגלה הפוכה בצד הדרך ומיהר לעזור ליושביה. בעגלה המתגוללת בשלג הבחין באדם המוטל בשלג, היה זה פייביש, החסיד שהיה בדרכו לססוב לרבי משה לייב. הקים אותו ר' צבי הירש, בירך אותו לשלום ושאל לקורותיו. סיפר לו פייביש את כל דאגותיו, ורבי צבי הירש סיפר לו שרבי משה לייב לחץ עליו לעזוב מיד, ומיד הבינו שניהם את כוונתו של ר' משה לייב, וסיכמו לחזור יחד לססוב.
בבואם לססוב שמע פייביש שהגיעה איגרת מברדיטשוב המספרת שרבי לוי יצחק מברדיטשוב חולה מאוד והוא מבקש שרבי משה לייב יתפלל עליו, בייחוד בזמן הריקודים בליל שבת. הבין פייביש שריקודי ערב השבת הם עניין חשוב בססוב והתמלא ציפייה. בליל השבת נעל ר' משה לייב נעלי עור ויצא בריקוד. אחר כך סיפר פייביש שהריקודים היו דברים של מעלה, וכל תנועה ותנועה ייחדה את השם הקדוש בייחוד נורא ונפלא עד שהתמלא כל הבית אור וכל יצורי הקודש העליונים רקדו עם הרבי. ומה שהיה שם אין להשיג ולתפוס.
ריקודו של הרבי
נושאים:
