בכל פעם שרבי שמחה בּוּנים מפְּשיסחָה היה הולך לישון, אפילו שנת צהריים, היה לוקח את הטלית והתפילין ומניח למראשותיו.
פעם שאל אותו אחד מתלמידיו הקרובים מדוע הוא נוהג כך, ענה ר' שמחה בונים:
"בטוח אני כי בכל רגע יכול לבוא המשיח, ואני חושש כי אלך לישון מעט ואשמע קול ושמועה טובה שבא המשיח. רוצה אני להיות מוכן ללכת עמו מיד לארץ הקודש – את כל נכסיי אפקיר, אבל את הטלית והתפילין מוכרח אני לקחת עמי בתרמילי."
פעם אחת דיבר ר' שמחה בונים עם מורו וחברו, "היהודי הקדוש" מפשיסחה, אודות ביאת המשיח. בשיחתם שאל "היהודי" את רבי שמחה בונים: "מתי לדעתך תוכל להיות ביאת המשיח?"
– "בכל רגע." ענה ר' שמחה בונים, "ולכן בכל פעם שאני הולך לישון אני מטה אוזן ומקשיב, אולי אשמע יהודים צועקים כי המשיח בא."
אמר לו "היהודי": "מחל לי, אבל טעות בידך. כשיתקרבו פעמי משיח לא תוכל ללכת לישון."
הרהר ר' שמחה בונים ואמר: "הצדק עמך."