שדים ותלמידי חכמים

חסידיו של ה"צמח צדק" מלוּבּביץ' נהגו ללמוד בבית המדרש בשעות הלילה לאור נרות. לפני כל אחד מהם דלק נר, ולאחר שסיימו את לימודם היו מכבים את הנרות ומשאירים נר אחד או שניים. לאורם של אותם נרות היו מתכנסים ומשוחחים, ומספרים סיפורי צדיקים.
פעם אחת כשישבו כך יחדיו בא אליהם הרבי ושאל אותם במה הם עוסקים. השיבו החסידים כי דיברו על רבי מנדלֶה מוִיטֶבּסק, שהיה מתלמידיו של הבעל שם טוב ושל המגיד ממזריטש. כששמע זאת הרבי אמר: "לכבודו של ר' מנדלה ראוי שתדליקו את כל הנרות, כמו שאתם עושים בשעת לימוד התורה, ואני אספר לכם מה היה ר' מנדלה."
עשו התלמידים כדבריו, הדליקו את כל הנרות, והרבי סיפר:
לרבי מנדלה מוויטבסק היה חסיד אחד, שוחט מכובד וירא שמים, ששימש כמוהל טוב היודע את מלאכתו.
פעם אחת בא אל ר' מנדלה חסיד אחד, וביקש ממנו: "רוצה אני למול את בני התינוק, אך כיוון ששני תינוקות כבר מתו בביתי מיד לאחר ברית המילה, הרי שעל פי ההלכה אסור למול את התינוק ביום השמיני, אלא צריך לחכות כדי שיתחזק. אבל אני מאמין שאם אתה תהיה נוכח בשעה שתיערך הברית, לא יקרה לבני התינוק דבר. ובכן, כיוון שבשבת צריכה להתקיים הברית, אבקש ממך שתטרח ותבוא לביתי בשבת זו."
אמר לו ר' מנדלה: "בשבת זו לא אוכל לבוא אל ביתך, כיוון שיש אורחים נכבדים בביתי, אבל אשלח אליך את השוחט שלי, והוא ימול את בנך. רְאה זאת כאילו אני בעצמי באתי, וראה שלא יקרה דבר לבנך, חס ושלום."
לאחר שהסכים אבי התינוק לכך, קרא ר' מנדלה לשוחט ופקד עליו לנסוע אל ביתו של אבי התינוק. תחילה סירב השוחט ואמר: "איך אוכל להיות שם בשבת? איך אוכל שלא לבוא אל שולחן ה'טיש' שאתה עורך, ולא לשמוע את דברי התורה שלך? הלוא מיום שעמדתי על דעתי לא שיניתי ממנהג זה!"
שמע הרב את דברי השוחט, אך ציווה עליו לנסוע בכל זאת. מילא השוחט את פקודת רבו, ונסע אל בעל ברית המילה, אך קודם הִתנה אתו שיכין לו עגלה, כדי שמיד בצאת השבת יוכל לשוב אל עירו, ולשמוע את ברכת ההבדלה מפי רבו. הדבר נעשה, ואכן מיד בצאת השבת נסע השוחט לביתו. בדרך עבר השוחט ביער אחד, ותעה בו זמן רב עד שהתקרר מאוד, כי היה זה בתקופת החורף. לפתע ראה מרחוק בית אחד, ואור רב בוקע ממנו מנרות ופנסים הדולקים בו. כשהתקרב אל הבית, ביקש מן העגלון הגוי ללכת ולבדוק אם יש שם יהודים. הלך העגלון, וראה שם הרבה יהודים, וזקן אחד יושב בראש השולחן ודורש. חזר העגלון וסיפר מה שראה. נכנס השוחט אל הבית וראה ציבור גדול, שלא שם לב אליו כי הקשיב לקולו של הזקן. עמד השוחט בתוך הקהל ושמע כי הזקן אומר לפניהם דברי תורה, והדברים היו טובים בעיניו. כשסיים הזקן את דבריו פנו האנשים אל השוחט ובירכו אותו לשלום. גם הזקן קרא לו, בירכו לשלום ושאל: "אתה יודע ללמוד תורה?"
"כן," השיב השוחט.
"האם הבנת מה שאמרתי? האם טובים היו הדברים בעיניך?"
"הדברים היו טובים בעיניי מאוד," ענה השוחט.
באותם רגעים עלתה בלב השוחט מחשבה – זקן זה שווה לרבי, ר' מנדלה. כיוון שהמשיך הזקן ואמר עוד דברי תורה באריכות ובעומק, נמשך לבו של השוחט אליו, עד שהסכים בלבו ואמר – זקן זה אף עולה על רבי. באותה השעה החליט כי אחרי שישוב אל ביתו יעזוב את ר' מנדלה, יחזור אל הזקן ויהיה לאחד מחסידיו. הזקן נתן בידו כתובת כדי שידע כיצד לחזור, והראה לו את הדרך הנכונה ביער עד שבא אל ביתו.
בבואו, הלך תחילה אל ביתו של ר' מנדלה, כדי להיפרד ממנו ולבקש את רשותו לחזור אל הזקן, כי נדמה היה לו שרבו לא יכעס על כך. הייתה זו שעת לילה של מוצאי השבת, ובבית רבו כבר כבו הנרות. הלך השוחט אל ביתו ובבוקר חזר לבית רבו. והנה, עצר אותו הגבאי ואמר כי הרבי ביקש שלא להניח לו להיכנס.
נבהל השוחט והבין מיד כי יודע רבו ברוח הקודש מה שאירע לו ביער. עוד הבין כי הזקן לא היה אלא מסִטְרָא אַחְרָא, מצד כוחות הטומאה. הצטער השוחט על שנתפס ברשותם של כוחות טמאים ועל שרבו אינו מניח לו לראות את פניו. כמה פעמים שלח שליחים אל רבו כדי לבקש תיקון לנשמתו. לבסוף נענה על ידי שליחו כי התיקון שלו יהיה שאם יזדמן לו להגיע שוב לאותו מקום – ימאס לבו במקום הזה ובזקן, וגם יאמר להם בפניהם כי מאס בהם.
כך נותר הדבר שנה ויותר, עד שבא שוב אביו של התינוק אל ר' מנדלה וביקש: בשנה שעברה שלח הרבי את השוחט כדי למול את בנו התינוק, וברוך השם הילד בריא ושלם. ובכן, בן נוסף ילדה אשתו, ושוב חל ברית המילה בשבת הקרובה. אם כן, יואיל הרבי לשלוח שוב את השוחט אל ביתו.
שלח ר' מנדלה לקרוא אליו את השוחט. כשבא השוחט אל בית רבו, לא הפנה ר' מנדלה את פניו אל השוחט, אלא ציווה עליו שייסע כשם שנסע אשתקד.
אמר השוחט: "אני אסע כמצוותך, ואולי יזדמן לי שוב לבוא אל אותו המקום. בפעם הזאת לא אתפתה, אלא אדבר קשות נגדם. ואולם מתיירא אני שהם יזיקו לי."
"השם יעזור לך," אמר הרב, "ולא יקרה לך כל רע. רק חזק ואמץ כנגדם."
כשם שאירע בפעם הקודמת אירע בפעם הזאת. במוצאי השבת תעה שוב השוחט ביער עד שראה את הבית שהיה מאיר באור רב. כשנכנס, שמחו כולם לקראתו כי הכירוהו. בא הזקן ושאל: "מדוע לא באת אליי כל השנה, כשם שהבטחת?" מיד התחיל השוחט לדבר בעזות ובתוקף, ואמר: "הרי ר' מנדלה הוא קודש קודשים – ואתם מסטרא אחרא, אבי אבות הטומאה!"
פתח הזקן את פיו בלעג ואמר: "מי הוא ר' מנדלה זה, לכלום הוא בעיניי." אך השוחט לא שעה לדבריו אלא המשיך וביזה את הזקן בחוצפה ובגידופים.
באו תלמידיו של הזקן, שלא היו אלא שדים ורוחות, וזרקו ניצוצות של אש אל השוחט. אך הזקן עצר בעדם ואמר: "אומר עוד דברי תורה, וראו כי השוחט ישנה את דעתו." מיד פתח ואמר דברי תורה עמוקים בהתלהבות יתרה. כשסיים שאל הזקן: "ומה תאמר עכשיו?"
ענה השוחט: "אילו היית שייך אל צד הקדושה היו הדברים טובים מאוד, אבל באמת אתה מצד הטומאה," והוסיף וחירף את הזקן ותלמידיו. שוב רצו התלמידים להמיתו, וגם בפעם הזאת עצר הזקן בעדם ואמר: "הביאו אליי תחילה את הספר שלי ואראה – אם יש בו דברים שאמר ר' מנדלה מוויטבסק – תוכלו לעשות בו כרצונכם. אך אם לא אמצא בספר דבר מרבי זה, לא יהיה לכם רשות להזיק לו."
הביאו לפני הזקן ספר גדול וכבד, וחיפשו בו. דברים רבים של צדיקים רבים נכתבו בספר, אך מרבי מנדלה לא היה בספר אפילו דבר אחד. אז פקד הזקן, והניחו את השוחט שילך לדרכו. כשבא אל העיר הלך מיד אל ביתו של ר' מנדלה. בא רבו לקראתו בחיבה יתרה, בירכו לשלום ואמר לו: "עמדת בניסיון גדול – השפלת את השייכים אל צד הטומאה בפניהם, ורוממת את הקדושה. לכן עזר לך השם יתברך שניצלת מהם."
שאל השוחט: "ומדוע ראיתי דברים רבים מצדיקים אחרים כתובים בספר, ואפילו לא דבר אחד משלך?"
הסביר ר' מנדלה: "כל אלו הכתובים בספר – כולם צדיקים הם. ולמרות זאת, כשהם אומרים דברי תורה יש להם קצת התפארות וגאווה. בשל כך, השטן וצד הטומאה אוחזים קצת בדברים שאמרו. אבל אני, ברוך השם, אין לי שום גאווה והתנשאות בשעה שאני מדבר, ולכן אין לו לשטן אחיזה בדברי תורתי."
כל זאת סיפר ה"צמח צדק" לתלמידיו, ואחר כך הוסיף: "כעת מבינים אתם מדוע כשמדברים על צדיק זה ראוי להדליק את כל הנרות, כמו בשעת הלימוד בתורה הקדושה."